עו"ד וחבר מהתיכון

את מנחם הכרתי אי שם בתחילת שנות ה-70 כשלמדנו בתיכון עירוני ד' בתל–אביב. מנחם למד שנה אחת מתחתיי, אך היה מוכר לכולם בשל פעילותו הפוליטית.

מנחם למד באותה שכבה (ואולי אף באותה כיתה) עם מי שלימים הייתה אשתי, ורדה. שניהם היו חברים טובים ולאחר נישואינו היה מנחם בן בית אצלנו. ישבנו פעמים רבות במרפסת בביתנו ברמת השרון ותמיד הוא הביא עימו פמליה של חברים: רונית ורדי, אלונה פרידמן ועוד.

למרות ההבדלים הבולטים בינינו (אני באתי מבית ימני והוא היה שמאלני, אני הייתי אוהד מכבי והוא אוהד הפועל) התיידדנו מאוד. זה לא הפריע לו לספר שוב ושוב שנים לאחר מכן, כי באחד הוויכוחים האידיאולוגיים בינינו רדפתי אחריו עם סכין לאורך ולרוחב החצר שלנו. למרות שאינני מאשר את הסיפור, זה בהחלט הגיוני. הוא היה מסוגל להוציא אנשים מדעתם.

מנחם היה קשור מאוד לאביו, ניצול השואה, והיה לנו הומור מקאברי בקשר לשואה. אני זוכר שבערב יום השואה אחד, כאשר כל בתי הקפה והמסעדות היו סגורים, הוא בא אליי עם ארי שמאי ונסענו לאור יהודה לאכול בגט, לזכר אבותינו שהיו בגטו.

למנחם לא היה רישיון נהיגה ברכב, אבל היה לו רישיון נהיגה בטוסטוס. פעם אחד העיתונים ביקש ממנו לכתוב כתבת צבע על וספות חדשות שהושקו. הואיל ואני רוכב על אופנועים משחר נעוריי, ביקש ממני מנחם להצטרף אליו. קיבלנו שתי וספות חדשות, הוא בנפח 50 סמ"ק ואני בנפח גדול יותר ונסענו צפונה. גררתי אותו עם הווספה המסכנה שלו למרומי התבור. הכביש מפותל והוא עמד באתגר באופן יוצא מן הכלל. לאחר מכן ירדנו לדגניה והתארחנו אצל אלי גולדשמיט ולמחרת חזרנו. זכור לי שצילמתי הרבה תמונות מאותו טיול.

מנחם היה מוקף חברים, הוא נהג לחגוג לעצמו ימי הולדת גדולים שאליהם היו מגיעים כל המי ומי, במיוחד בתקופה שבה הוא המציא את נושא הלובינג. זכור לי שהתפעלתי מכמויות האנשים שסבבו אותו, לרבות ידוענים, ומהמגוון האנושי הרחב שהתאסף סביבו.

מנחם רדף צדק. גם לאחר שנפרדתי מוורדה ולמרות שהיא העדיפה שלא להיפגש עימי, הוא שמר איתי על קשר.

מטבע הדברים, כאשר חלה, התמעטו החברים והמבקרים. אני ביקרתי אצלו מספר פעמים בתקופת מחלתו וראיתי בצער כיצד הוא מידרדר. הוא דיבר על הקשיים הפיזיים והכלכליים שהיו לו באותה תקופה, אך לא בנימה של קיטור או התבכיינות על מר גורלו, אלא להיפך, מתוך תקווה שדברים ישתפרו. מנחם כמו מנחם העדיף לחיות עד הרגע האחרון כמו שהוא אוהב, עם מי שהוא אוהב ולאכול מה שבא לו, למרות המגבלות. אזכור אותו בחיבה רבה ובגעגוע.