אילן מלי

חבר ילדות

הכרנו בבית הספר היסודי הר-נבו בתל-אביב והיינו חברים די טובים. למדנו באותה כיתה ואפילו ישבנו יחד תקופה מסוימת. אני זוכר ילד מאוד רגיש, שנפגע בקלות ממילה לא במקום של המורה. מנחם היה ילד מאוד חכם, חריף שכל ושנון, המורים לא אהבו ילדים כאלה. הוא עיצבן אותם. מנחם היה ילד מאוד ייחודי. הוא לא היה שטנץ. הוא היה יוצא דופן גם בידע שלו. הכיתה לא כל כך עניינה אותו, אבל הוא היה תלמיד טוב. הוא היה מצייר מאוד יפה, בעיקר בחורות יפות עם שמלות ערב. הוא יכול היה לצייר ציור מקסים בחמש שניות.

גרנו שני רחובות אחד מהשני, ובאתי אליו הרבה הביתה. אני זוכר את הוריו, אבא שלו עבד במסדרה בבית הדפוס של "דבר". כשהיינו ילדים אני זוכר את מנחם מנסה לשדך שידוכים. תמיד סיפר איזה ילד חבר של איזו ילדה, "היא אמרה לי ככה" ו"הוא אמר לי ככה", היה מוציא ומביא בין הילדים, ממש שדכן.

בכיתות ז'-ח' נסענו לעבוד בקיבוץ רמת-רחל, שם הייתה לי משפחה: מאיר ושרה בן-דור שהיו ממקימי הקיבוץ. מנחם, דורון טולדובסקי ואני נסענו לשם בכל פעם לשבועיים-עשרה ימים, עבדנו במטעים והכנו את הגומות לעצים. זו הייתה עבודה לא קלה. בבוקר כל אחד קיבל שורת עצים והיה צריך להכין את הגומות. מאיר תמיד סיים את השורה שלו בסוף היום, ואנחנו לא. הסתובבנו הרבה בשטחים של הקיבוץ, מאיר קטף כל מיני צמחים ועלים שגדלו בטבע והראה לנו שאפשר לאכול אותם.

בתקופה שבה מנחם היה בשומר הצעיר, היו גם חבר'ה שלא הלכו לתנועת נוער ושרקדו ריקודים סלוניים. מנחם הלך לשומר הצעיר ואנחנו הלכנו למסיבות. מי שעשה מסיבות נחשב לפושטק. היו בינינו הרבה מאוד ויכוחים על הרקע הזה, אם זה כן יפה או לא יפה לרקוד ריקודים סלוניים.

במחלת הסוכרת הוא חלה בגיל די צעיר. הוא לא שמר, לא התאפק הוא אהב לאכול בעיקר מתוק וזה גרם לנזק בגופו. שמרנו על קשר גם במהלך הצבא, גם כשהיה עיתונאי וגם כשהיה לוביסט. שמרנו על חברות, אך לא הדוקה, מדי פעם הוא היה בא לבקר אותי.

הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשנכנס אליי למשרד מישהו לא מוכר ושאל, "מי זה אילן?". עניתי והוא אמר לי, "מנחם רוצה לדבר איתך". יצאתי אליו והוא היה קטוע שתי רגליים. הייתי בהלם. דיברנו, הוא התנהג לגמרי כרגיל. ישבנו 40 דקות, שתינו קפה יחד. ממש עצוב שהוא נפטר כל כך צעיר.

מנחם היה ילד מאוד כשרוני, בחור מאוד כשרוני, ואיש מאוד כשרוני. הקשר שהיה לו עם הרבה חברי כנסת, מאוד מרשים. בכל מה שהוא עשה הוא מאוד הצליח, מאוד חבל ומאוד עצוב שהוא איננו. מנחם היה בן אדם, בן אדם שאכפת לו מאנשים. תמיד עזר אם היית צריך עזרה. כעיתונאי אם התקשרת והיית צריך משהו, בשנייה הוא היה מסדר את זה. הקשר איתו היה קשר שלא צריך לתחזק, משהו שנמצא שם כל הזמן.