לוביסטית לשעבר וחברה תמיד

אחרי שחרורי מהצבא לא ידעתי לאיזה כיוון אפנה. חברה שלי מדובר צה"ל, רותם שדות, שהשתחררה מעט לפניי, עבדה עם אמנון רבי בעיתון "תל-אביב" ושמעה ששיזף מחפש מישהי שתעבוד איתו. היא הציעה לראיין אותי והמליצה לי להיפגש איתו ולשמוע.

שיזף קבע איתי בקפה תמר ונכנס לפגישה כשכאפייה לצווארו. הוא מיעט לדבר, מיעט לשאול שאלות, העיניים שלו כל הזמן התרוצצו לצדדים והוא צייר בבלוק מכתבים שהחזיק בידו. הייתי בטוחה שהוא בכלל לא מקשיב לי. מאוחר יותר התברר לי שהוא נהג כך בכל הפגישות. היינו לפעמים יושבים אצל לקוחות בישיבות אסטרטגיה והוא היה משרבט ציורים בבלוק. כולם היו נבוכים מחוסר הקשב שלו ואז הוא היה זורק לחלל האוויר את ההערה או התשובה הכי חכמה ורלוונטית לנושא.

בכל מקרה, נפרדנו בקפה תמר בלי שאמר לי דבר. אחרי כמה ימים הוא התקשר ושאל מתי אני מגיעה למשרד. התחלתי להגיע ולהצטרף אליו לפגישות, למדתי להכיר את עולם הלובינג שהיה אז ממש בחיתוליו בארץ, ומהר מאוד התחלתי לנסוע איתו לכנסת ולעבוד איתו על תיקים.

שיזף פרש עליי כנפיים והתייחס אליי באופן אבהי. הוא חנך אותי בתחומו, לקח אותי איתו לכל הפגישות, סמך עליי במאה אחוז ונתן לי חופש פעולה. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו שירצה בטובתי בכל מצב. אהבנו מאוד זה את זו.

הקשר שלנו חצה די מהר את יחסי הבוס-עובדת והפך מהר מאוד לקשר חברי עד משפחתי, קשר עמוק של דאגה הדדית. בילינו הרבה מאוד ביחד, והוא דאג לי בתחומים נוספים מעבר לעולם המקצועי. הוא עודד אותי ללמוד תואר ראשון ותואר שני, התחשב בי מבחינת שעות העבודה. גם אני דאגתי לו, ניסיתי להעיר לו כשאכל באופן שסיכן אותו בגלל הסוכרת, כמו גם בתחומים אחרים, שהיה נדמה לי שהוא נוהג בהם בפזיזות.

במהלך תקופת עבודתי איתו מנחם הלך להתארח בתוכנית "שישי חי" של מירב מיכאלי בעונה הראשונה שלה. הוא שמע ששתי המנחות שלצידה מתכננות לעזוב בתום העונה והציע לה להזמין אותי לאודישנים לעונה השנייה. וכך היה. זומנתי לאודישנים בין מאות נבחנות נוספות, ובסופו של תהליך נבחרתי לתפקיד לשמחתו הגדולה של שיזף. חיי עד היום הם השתלשלות מימיי עם שיזף: גם את בעלי הכרתי בזכות הקשר עם שיזף. דרך מנחם הכרתי את ארי שמאי והוא זה שאחראי להיכרות שלי עם אלון. שיזף שמח מאוד שהתחתנו ועל כל ילד שנולד לנו.

מנחם היה בן טוב להוריו, הוא הקפיד לבקר אותם כמה פעמים בשבוע. הוא היה קשור מאוד לאחיו ואהב את אחייניו. הוא היה איש ישיר עד בוטה, ואמר כל מה שהוא חשב, גם אם האדם שמולו כלל לא ביקש לשמוע את האמת. לפעמים התכווצתי בכיסא מדברים שהוא אמר. הזדעזעתי והערצתי את היכולת שלו להגיד כל מה שהוא חושב.

מנחם היה אידיאליסט. הוא האמין בכל לבו בצדקת הדרך של השמאל ולמרות יכולתו להתחבר עם כולם ולייצר תקשורת גם עם אנשי ימין, הוא לא שכח לרגע את דרכו. הכי הרגיזו אותו אי צדק, הומופוביה וחוסר הצלחה מקצועי.

מבחינתי הכי עצוב היה לעקוב אחר ההידרדרות הבריאותית של מנחם. אחרי כריתת הרגליים, הצנתור, כשל הכליות, הדיאליזות, השתלת הכליה. כל פעם שמשהו נפתר, משהו אחר צץ. תחושה של כיבוי שריפות.

אני מאוד דאגתי, כעסתי והתרגזתי כשהוא הזניח את עצמו. כשאכל דברים שהיה אסור לו במודע, שסיכן את בריאותו כאילו בכוונה. הוא היה האדם הכי לארג' ונדיב, עד כדי פזרנות ובזבזנות. הוא בזבז כסף במקומות מיותרים ולא חשב לרגע על העתיד. יש שיאמרו שהוא חי את החיים וחגג כל רגע, אני חושבת שחודשי חייו האחרונים העידו על כך שטוב היה לו היה חוסך ליום סגריר, כי היום הזה הגיע.

אני חושבת שמנחם חש נטוש על ידי חבריו, הרגיש בודד וירד מנכסיו. מנחם היה איש מאוד בולט, מצליח, מקושר חברתית. הכיר המון אנשים והיה בעל רשת חברתית ענפה. ביום שאיבד את כושר עבודתו ונפל לבירא עמיקתא, אנשים תפסו מרחק, נעלמו וניתקו קשר. זה פגע בו מאוד. נפגשתי איתו הרבה בתקופת מחלתו והייתי ערה לכל הקשיים שלו, הבריאותיים, הכלכליים וחברתיים.

 הכי קשה הייתה הפגישה האחרונה שלנו. קבענו במנטה ריי, ואם לא הייתי יודעת שהוא אמור היה להיות שם, לא הייתי מזהה אותו. הוא היה רזה וכחוש וחסר תיאבון. על מי שמכיר את שיזף יודע כמה גרגרן ורעב הוא היה. ברגע שראיתי שהוא לא מתעניין באוכל, אמרתי לו שאם הוא איבד את התיאבון, סימן שמצבו ממש לא טוב. הרגשתי באותו מפגש שתש כוחו, שהוא מוותר על המאבק ועל האחיזה בחיים, ואכן כעבור שבועיים הוא נפטר.