עיתונאי וחבר לדרך

לא אזכור כעת מתי בדיוק נפגשנו אך ראשית היכרותנו מחוברת אצלי עם הקמת "גוש שלום" לאחר המהפך של 1977, עליית בגין לשלטון והקמת ממשלת הליכוד הראשונה. "גוש שלום" התל-אביבי קדם ל"שלום עכשיו" הירושלמי. מנחם, אשתי רחל, יורם דנציגר, לימים שופט ביהמ"ש העליון, ואחרים היינו בקבוצה התל-אביבית הראשונית. מנחם היה קנאי כל השנים לגוש התל-אביבי וכעס ורתח שתנועת "שלום עכשיו" הירושלמית מקבלת את הקרדיט כולו. נהגתי לומר לו, תרגיע, עזוב, הנח לקרדיט ולזכויות היוצרים. הוא לא השתכנע.

ויכוח אחר, שונה, התקיים בינינו בעת שהוא, כיועץ תקשורת, דיברר את עזר ויצמן במרוץ לנשיאות המדינה ואילו אני, כבעל טור ב"מעריב", תמכתי באריה (לובה) אליאב. בין השנים 1981 עד סוף 1994 כתבתי טור ב"מעריב". הוא היה קורא זריז וביקורתי וקפדן. חששתי ממנו יותר מאשר מכל עורך.  בימים ההם לא היו טלפונים סלולריים. הוא היה מצלצל הביתה באחת אף בשתיים אחר חצות. זה דחוף? הייתי שואל מתוך שינה. דחוף מאוד, היה אומר, ומתחיל לספר לי זוטות שסובלות דיחוי למחר, גם זוטות שיכולות לא להיות מסופרות בכלל.
מנחם פעל תמיד למען עניין צודק, למען עניין עקרוני, למען הצד החלש.