חברה מהכפר הירוק

הכרנו בכפר הירוק, אני הייתי בת 16 בכיתה י', והוא היה מדריך של קבוצה מתחתיי. בסוף י"א או י"ב  אריאלה ואני היינו חניכות בוועדת תרבות והיינו די גדולות, הוא קרא לנו "הפילות", "הבהמות" או  "הגורילות מקבוצה ו'". פעם הוא היה צריך ללוות אותנו למשלחת נוער שיצאה לגרמניה. הלכנו למנהל הכפר-הירוק ואמרנו שאנחנו לא מוכנות שהוא ייצא איתנו. זה לא עזר לנו, התקפלנו ויצאנו יחד איתו למשלחת ומשם בעצם הפכנו לחברים טובים.

היינו בקשר אמיץ כל השנים. כשהיינו בנח"ל הוא בא אלינו לקיבוץ יזרעאל. הוא היה חבר טוב שהיה מה ללמוד ממנו. הערכתי את הידע והחוכמה שלו, הוא היה איש מבריק שתמיד היה מוכן לעזור. בן גרעין שלנו, בני קרייתי, שכולם קראו לו 'נישתי' (קיצור של רומנישתי), נפצע במלחמת לבנון הראשונה ונזקק לניתוח בגזע המוח בעקבות הפציעה. הצבא לא אישר את הניתוח, ורק ההתערבות של שיזף שהפעיל קשרים עם יצחק רבין, אפשרה אותו בסופו של דבר. לצערנו הרב, הוא נפטר כשבועיים אחרי הניתוח כתוצאה מקריש דם.

בכל צרה שהתעוררה אצלנו בחבר'ה, שיזף התגייס לעזרה. הוא הכיר את כל בני הגרעין שלנו, אם זה אח של חבר שנתפס מעשן ומנחם עזר לו, או כשהבת שלי נולדה והייתי צריכה משהו ב"מכבי", הוא תמיד היה שם. תמיד ליווה אותי.

עד גיל 40 לא היו לי ילדים, כי הבן הזוג שלי, אבא של הילדה שלי, לא רצה בהתחלה עוד ילדים. הוא היה אז בן 50 והיו לו כבר שני ילדים. כולם אמרו לי, "תביני אותו", חוץ משיזף שהיה היחידי שעמד לצידי בעניין הזה. אגב, שיזף ובן הזוג שלי קראו האחד לשני "הנבלה".

שיזף מאוד אהב את הבת שלנו, הקריא לה סיפורים, הביא מתנות ובכלל זה ספר עם הקדשה של פניה ברגשטיין. היו בו המון אהבה, חוכמה, נתינה, ייחודיות, מקוריות, הוא היה מהלוביסטים הראשונים בארץ, היה נודניק בלתי נלאה וככה הוא גם הצליח. פעם הוא רדף אחרי אריק שרון לשירותים כדי לקדם איזה נושא ושרון שאל אותו, "אתה רוצה להיכנס איתי?".

הוא הרגיז המון אנשים והיה גם מאוד ילדותי. היכולת שלו לקשר בין אנשים הייתה מדהימה. הוא באמת אהב והעריך אנשים. היו גם אנשים שניצלו אותו, בעיקר גברים.

הוא אהב לטייל ואהב ימי הולדת. רבנו המון ולמדתי ממנו המון. שיזף, למרות היותו קיצוני הכיל את כולם, ראה את כולם וירד על כולם. המון פעמים, אני זוכרת אותנו צועקים אחד על השני על דברים קטנים ושוליים או בוויכוחים פוליטיים.

הרבה פעמים אני מתגעגעת אליו. הוא היה מלא הומור. כשהוא ואני ואריאלה אהבנו לאכול, מידי פעם באנו למועדון ארוחת הבוקר שלו. הוא הכיר את אמא שלי ובא לבקר אותה גם כשישב בכיסא גלגלים ונעזר במטפל שלו.

במשך שנים חייתי באמסטרדם. הוא גר אז בלונדון ואריאלה בפריז. היינו כמו משפחה. אני הייתי אצלו באנגליה והוא ביקר אותי בהולנד. באחד הביקורים שלו הוא סיפר לי על ההתנסות הראשונה שלו כגיי. לא היה לי מושג. הייתי בת 26 או 27 וזה היה דור אחר, היינו כל כך תמימים. למרות שהכל היה על השולחן, לא ראינו את זה. הוא היה בין ההומואים הראשונים שהכרנו. אני זוכרת את כל המורכבות שלו בקהילה, הוא הרים את תנועת הלהט"ב בארץ והקפיץ אותה בצעדיה הראשונים.

פעם הוא הגיע לביקור באמסטרדם, עישנתי ג'וינט והלכנו לחנות שמוכרת עוגיות. אני אכלתי חצי עוגייה ושיזף אכל עוגייה שלמה ואת החצי השני של העוגייה שלי, הוא היה בהזיות שלושה ימים, נצמד לרגל שלי וככה נסענו לחתונה של אריאלה בפריז. ואז, באמצע nowhere שיזף החליט שצריך לפנות שמאלה ולא ימינה. הוא ירד מהרכב, התחיל לצרוח ולריב, ואחר כך כאילו כלום, הכל בסדר.

כשהייתי אצלו בלונדון, הוא הלך ברחוב עם כאפייה. למרות שהייתי שמאלנית הוא היה רדיקלי עבורי. אני גם זוכרת את עצמי רצה אחריו בלונדון אחרי שהוא נדלק על בחור שחור. הכל היה מצחיק ושמח איתו, הוא ידע ליהנות ולתת בנדיבות.

הוא גם היה היפוכונדר וגם לא שמר על עצמו. יכול היה לאכול עוגת קצפת ואז להזריק אינסולין, אהב לטרוף את החיים. הוא היה מצליח ומוצלח, ואז התחילו הבעיות הרפואיות. הייתה שם בדידות גדולה, חברים רבים נעלמו. קצת לפני ששיזף נפטר הייתה בת-מצווה לבת של בגי (בני בגיזדה) מהכפר הירוק. כשאריאלה ראתה את מנחם היא נורא בכתה, הוא לא נראה טוב והייתה הרגשה שזה לא יימשך הרבה זמן.

הפעם האחרונה שראינו אותו הייתה בארוחת בוקר במנטה ריי בתל-אביב. אריאלה גם הייתה איתנו. זה היה לפני הטיסה שלה בחזרה לפריז, וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא לא צילמה את המפגש עם מנחם. השנים האחרונות שלו היו עצובות. הוא שיתף אותי בקשיים הבריאותיים והכלכליים שלו ובארוחה האחרונה אנחנו, אריאלה ואני, הזמנו אותו. עד אז הוא תמיד פינק, חילק, עזר ונתן מכיסו לכל מי שהיה צריך