חבר לחיים וליציע של הפועל

הכרנו באימון של הפועל תל-אביב באוסישקין, אי שם באמצע שנות ה-80. אני לא חושב שאפשר היה לשים את שנינו באותו מקום מבלי שנפתח בשיחה. מנחם, בלי ספק, היה אוהד שרוף ואמיתי של הפועל, ולא פחות מכך שונא מכבי. היינו רבות במשחקים יחד, כולל בחו"ל, וכמובן הוא אהב תמיד שהכרתי לו את שחקניה של הפועל, בעיקר אלו מהכדורגל, בעיקר הכהים שבהם. מנחם גם היה אחד מאלו שחיכו בשדה-דב למכבי תל-אביב בשובם מהגליל לאחר הפסד האליפות ולעולם לא אשכח את ה"מי שברך" לשמעון מזרחי. הפסד האליפות של הפועל בכדורסל 1993 היה אחד הדברים הכי עצובים שקרו לנו.

הקשר שלנו היה טוב, משעשע, הדוק. מה שהיה מיוחד בו, בין השאר, היו שיחות הטלפון בלילות.  ולא תמיד הוא שמח לקבל אותן. הייתי מתקשר אליו בשעות הקטנות של הלילה. הוא היה מנסה להחזיר לי ולהתקשר אליי בשעות הבוקר המוקדמות. אבל לא הצליח. אם הוא היה טוטאלי? לא ידוע לי על טוטאליות מצד מנחם, אלא אם כן "טוטאלי" היא מילה נרדפת לנוירוטי. טקט? אצלו אין דבר כזה. היה לו טקט של אוסטיודה מהעיירה. הוא הכי עצבן אותי כשירק על מאיר אריאל.

יש כאלו שיגידו שהפעילות הכי חשובה שלו הייתה בתחום הלהט"ב, ויצדקו אולי. אבל בעיניי, כעיתונאי, הביקורת שלו על מערכת המשפט והמשטרה, הייתה הפעילות החשובה שלו. הוא יצא מהארון ביום שאמו החביבה והחמה נכנסה אליו. אביו היה עובד בדפוס דבר, ממנו ספג את הסוציאליזם, ואחיו משה, עורך דין ותיק בבנק דיסקונט. פמיניזם קיצוני ובדיחות שואה על הוריו ממש הרגיזו אותו, והוא היה נפגע ממש כשלא הזמינו אותו לחתונות שרצה ללכת אליהן.

פעם מנחם קנה תרגומון, שמעולם לא השתמש בו כמובן. הכנסתי למאגר הנתונים שלו את היטלר אדולף, צורר, שדרות ההשמדה 5, ואת גבלס יוזף, כיכר אאושוויץ, תועמלן. בתצוגת ההדגמה שלו במזנון הכנסת, אלי גולדשמידט חיפש בנתונים את עצמו, ומצא את היטלר וגבלס, כי שיזף לא הכניס איש. האגדה מספרת שגם ניצול השואה שבח וייס היה שם.

מנחם היה רודף צדק ונדיב ידוע. הוא התעקש לשלם שכר מינימום לבוגרת לימודי תקשורת, שעל פי הנוהל הקפיטליסטי המושחת, אמורה להתמחות בחינם. נאה דרש ונאה קיים.

כמה חברים היו למנחם כשהיה בריא? הרבה. וכשחלה? הרבה פחות.