ח"כ לשעבר וחבר

מנחם ואני הכרנו בעת שהייתי חבר כנסת מתחיל. הייתה בינינו קרבה אידיאולוגית פוליטית שצמחה לחברות הדוקה. הוא היה חבר טוב, איכפתניק מאוד כלפי, וכך גם אני הייתי כלפיו. מהר מאוד הוא התחבר גם לכל בני משפחתי.

בעוונותיי הרבים צמחתי על ברכי מכבי ת"א. זה נגמר בשנות ה-20 שלי ואינני אוהד שום קבוצה מאז (לפרק זמן הייתי אוהד של הפועל גליל עליון בכדורסל), אבל עם זאת, הדבר היווה כר להרבה התנצחויות בינינו, בדרך כלל ברוח טובה.

החיבור שלו לחלכאים ולנדכאים ללא הבדל דת, גזע ומין, והאמפתיה הרבה שרחש למוכי הגורל בחברה הישראלית היו בעיניי הדברים החשובים והבולטים ביותר בפעילות שלו. ואחר-כך, פעילותו בנושא הקהילה הלהט"בית כמובן. אני זוכר שבכל מקרה שקומם אותו הוא היה זועק כאילו מדובר בעוול החמור ביותר שבו נתקל. הוא באמת היה אדם טוטאלי לגמרי. טקט? אין מה לספר כי למנחם לא היה טקט, אבל זה נעשה עם הרבה קסם אישי. זוכר גם שהוא דיבר בערגה על אמו ואביו ועל מוצאם הפולני, ובעיקר על היות אביו פועל דפוס גאה.

מנחם סבל מאוד בחייו, לא רק בחודשים האחרונים, אבל הוא לא היה ספוג ברחמים עצמיים. נדמה לי שלאחר קטיעות הרגליים, הניתוחים והדיאליזות הוא חי שהוא מיצה חיים אינטנסיביים ובסופו של דבר טובים. אבל הם היו קצרים מדי.

מנחם רצה שתהיה לו משפחה, ובימינו אולי היה יכול להגשים זאת. אם היה חי היום, היה יכול לתרום לעולם המון, בעיקר בפוליטיקה. הוא  היה יכול להיות שליח ציבור נפלא.