חבר מהקהילה

בתחילת שנות ה-2000 הייתי כתב במקומון "זמן תל-אביב" של מעריב,  ובמקביל כתבתי בעיתון "הזמן-הוורוד" של הקהילה. לפני כן התנדבתי באגודה למען הלהט"ב, ואז הכרנו. אני לא יודע להגיד מה חשבנו אחד על השני. הוא היה מבוגר ממני, מנוסה, קצת של כזה פעם. האגודה הייתה שעטנז של פעילים ותיקים מדור המייסדים, וצעירים שרצו להתנדב ולא ידעו איך לאכול את הגוורדיה המבוגרת, לטוב ולרע.

היו לנו דעות שונות. הוא הסתכל עליי כעל צעיר ואני עליו כעל זקן מיושן. אני לא זוכר חיבור מדהים או שיחה מרתקת. בכל מיני מפגשים אקראיים סביב פעילות האגודה, למדתי להכיר אותו יותר.

פעם נקלעתי לסיטואציה רגישה במקום העבודה. הייתי בסכנת פיטורים שלא באשמתי. עופר נמרודי היה מו"ל מעריב אז, ושיזף התקשר אליו ואמר, "אני ערב לו, אל תפטר אותו". וכך היה. באותו רגע הוא הציל לי את הקריירה. אני לא ביקשתי ממנו שיתקשר לעופר, אפילו לא ידעתי שהוא עשה זאת. הדבר נודע לי דרך חבר משותף. הייתי אסיר תודה והרגשתי שאני חייב לו, למרות שלא ביקש דבר.

כשהוא חלה, איתי פנקס סיפר לי על כך ובאתי לבקר אותו, הייתי חייב את זה לעצמי. באתי אליו מידי פעם והיה לי מאוד עצוב. בהמשך יזמתי, דרך איתי, את הענקת פרס מפעל חיים מטעם עיריית תל-אביב למנחם. הטקס התקיים בעירייה, ומנחם מאוד התרגש ומאוד העריך את זה.

למנחם תמיד תהיה פינה חמה בלב שלי. בשבילי הוא כמו עץ גויאבות, או שאוהבים או שלא סובלים. אבל כולם תמיד זוכרים את הגויאבה ולא את התפוח, עץ שכולם אוהבים. שיזף היה דעתן, חריף ונוקב, ותרומתו הגדולה למען הקהילה הלהט"בית תישאר לתמיד. מאוד שמחתי שדרכינו הצטלבו.