סופר וחבר מקפה "תמר"

מנחם כבר היה נכה כשהכרנו, בקפה תמר. התיידדנו, החיבור היה מיידי. הקשר שלנו נמשך עד שלושה שבועות לפני מותו. הוא היה אדם נדיב באופן יוצא דופן, אולטרה ישר, קשה עם אחרים, איש מצחיק מאוד. הייתה לו כריזמה מהפנטת. אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. הוא מאוד אהב אותי, ויצאנו הרבה לשתות יחד. הוא שתה חלב ואני שתיתי אלכוהול. גם יצאנו לאכול. היו בינינו פערים, הוא אמנם לא היה מבוגר ממני בהמון, אבל הגענו מעולמות שונים, הוא התחכך עם שועי עולם לכאורה. איזה חיבור כבר יכול היה להיות לי איתו.

היו קטעים מצחיקים כאשר נסענו בטנדר של מנחם, וארי שמאי התקשר. מנחם כבר היה קטוע רגליים, וארי היה אומר: "שלום, מדברים ממפעל נעליים. הנעליים שהזמנת מוכנות", התפקענו מצחוק.

בפרלמנט בקפה תמר היו לנו ויכוחים בלי סוף. ראיתי כמה הוא רודף צדק, גם אם לא תמיד הסכמתי איתו, הוא האמין בדרכו באופן אבסולוטי, גם אם לא תמיד הכי צדק. הוא היה רגיש לעוולות והתנגד לכיבוש. רבות מהשיחות איתו נסבו על השטחים, ערביי ישראל בכלל וערביי יפו בפרט. מנחם היה שמאל טהור, בלי פוזה, בלי התנשאות, בלי התייפייפות ובלי פשרות.

הוא היה וכחן, טוב לב, אינטליגנטי ונבון, דעתן, תוקפן ולא פשוט, אולם מאחורי החזות הזו הייתה נשמה רגישה ונוגעת ללב.

אנחנו היינו הדור האחרון של יושבי הקפה. חברה משותפת, עו"ד מיטל רווה שעבדה איתו בעבר, סיפרה לנו שיש לו בעיה כספית. נתתי לו 1,000 שקל ושכחתי מזה. הוא התעקש להחזיר לי את החוב לפני שהוא הולך.

באותה תקופה כבר היה לא בריא, מן הסתם חשב על המוות אבל הוא לא הירבה לשתף. לפעמים היה לו הומור שחור. כשהוא התגורר בשכונת שפירא, מצבו היה כבר לא טוב והוא הפסיק לבוא לקפה. אנחנו באנו אליו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה כחוש, זה לא היה שיזף שהכרנו.