חברה וקולגה

נפגשנו בעיתון "חדשות". אני הייתי מזכירת הנהלה, ושיזף היה כתב נודניק עם קול מעצבן, גדול מהחיים ומתווכח על כל דבר. ליבי יצא אליו, היינו ביחסים נורא טובים. "חדשות" היה מקום מדהים לחיבורים בין אנשים. במלחמת המפרץ הוא וארי שמאי העבירו שם לילות כימים.

כשהוא היה כתב "חדשות" בלונדון, הייתי אשת הקשר שלו עם העיתון. לעיתון לא היה כסף, ואני לחצתי שיעבירו לו משכורת. נורית דרנגר הייתה אז סמנכ"ל הכספים, וכל העברות הכספים והתזרימים עברו אותה ואת רואה החשבון של העיתון. שיזף די ניצל את זה שהוא יכול לפנות אליי ושאני זו שצריכה להלחיץ את נורית ולא הוא. כל מה שביקש, אני מייד נעתרתי. יש לי עמוד שדרה, ובכל זאת. זה היה הדדי, גם כשאני הייתי צריכה משהו, פניתי אליו.

הדבר הכי מיוחד בקשר איתו היה הבלתי אמצעיות. הוא היה פתוח וכובש, הלך עם הראש בקיר ולא ויתר אף פעם, ידעתי מראש שכדאי שאני אוותר. היה בו משהו וכחני, מיליטנטי, לא מתפשר על דרכו. למשל, הוא היה נגד מכבי ובית"ר, לא הלך עם המיינסטרים, עם העשירים המנצנצים שהשמש זורחת להם מהתחת. ויחסית לתקופה ההיא הייתה בו פתיחות מאוד גדולה. ההומואים של פעם אלה לא ההומואים של היום.

עבדתי איתו קצת גם ב"העיר". כשרובי ריבלין נבחר לנשיאות, מייד חשבתי עליו.  זה היה מאוד עצוב כאשר הוא חלה ורגליו נקטעו, והוא נתמך ע"י עובד סיעודי. שיזף גם תמיד היה פזרן. הייתה תחושה שיש לו מלא כסף, אבל כשהוא היה אמור לעבור השתלה בהודו, התברר שאין לו כסף, איך זה יכול להיות? הרגשתי אי נוחות בגלל מצבו. הוא ננעל ונסגר, ולא ליוויתי אותו בגסיסתו, הייתי בלוויה.