חברה

כשמנחם היה כתב "חדשות" בלונדון, הייתי שותפה לדירה של ירון פריד שהיה אז כתב ב"מעריב" בלונדון, ודרכו הכרנו. כשמנחם חזר לארץ, נשארתי בלונדון. יום אחרי שחזרתי לישראל, קיבלתי טלפון ממנחם, "בואי לעבוד איתנו ב'נוגה-שיזף'". בלונדון הייתי סלקטורית. אמרתי למנחם, "מה קשור?". אמר, "בואי, יש לך את זה, בואי ונראה איך זה הולך". הוא נתן לי צ'אנס.

המשרד היה ברחוב הרב קוק, בדירה שלו. הוא עבד אז רק עם פוליטיקאים, עסק בפריימריז של מפלגת העבודה ובמה שנקרא אז ה'פאנל' של הליכוד. היו גם בחירות פנים מפלגתיות. הפרויקט הראשון שהוא נתן לי היה לעבוד עם סגנית שר החינוך אז, מרים תעשה-גלזר. אני, שהייתי בוגרת החוג לתיאטרון, הייתי צריכה לקדם את מי שעשתה צנזורה בתיאטרון!

מקום העבודה היה הכל מהכל, משרד, בית של מנחם. הלכנו משם לים וחזרנו למקלחת, יצאנו לשיר ולרקוד. הוא עזר מאוד לנזקקים, אז לא פעם הכנו שם ארגזים למסירה. אני זוכרת שפעם נסעתי איתו  למשפחה ביפו והוא מילא לה את המקרר. הייתה בינינו אהבה הדדית. למדתי ממנו לרומם אנשים ולא להנמיך אותם. אני מניחה שאם הוא נהג כך כלפיי, הוא נהג כך כלפי עוד אנשים.

בעבורי הוא היה מנטור גאון. אני צריכה סדר והוא לא היה מסודר, ועם זאת הכל עבד בלי  נוקשות ובשונה מסדר יום של משרד רגיל. קלטתי את תחום היח"צ ובהמשך הלכתי לעבוד כתקציבאית אבל המשכנו לשמור על קשר. כעבור זמן מה, מנחם ביקש שאחזור למשרד. הוא נתן לי את כל הספייס לפעול. הוא ליווה אותי בבניית הקריירה שלי, וכשפתחתי בהמשך משרד משלי הוא נתן לי פקסימיליה במתנה.

בהמשך מנחם ביקש שאחזור שוב למשרד. אלונה פרידמן כבר הייתה שם ואני חששתי, עבדתי באותה תקופה במשרד עם שתי נשים מאתגרות. אמרתי למנחם שאני מוכנה לבוא לעבוד איתו רק לאחר שאפגוש את אלונה ואראה אם יש בינינו כימיה. נפגשנו שלושתנו- מנחם, אלונה ואני, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון.

באותה תקופה מנחם פיתח את הלובינג. אלונה התמחתה בזה ואני התחלתי לגייס לקוחות מסחריים. כשהחלטתי שאני רוצה לעבוד לבד הוא נתן לי את ברכתו, איחל לי הצלחה, נתן לי לקוחות ותמיד המליץ עליי. מנחם רצה שאני אצליח, יש בלבי פינה חמה וגדולה עבורו, אין הרבה בוסים כאלה שמצמיחים כנפיים לעובדים שלהם.

גם כשעזבתי את התחום שיזף תמיד היה שם, תמיד היה חבר. כשנסעתי לארה"ב עם בן זוגי ונולד לנו שם ילד, שיזף הגיע לבקר. הוא כבר היה עם מקל הליכה כאשר הגיע אלינו לניו-יורק.

כשחזרנו לארץ קנינו בית בקציר, ומנחם החליט שהוא חייב לראות את הבית. באותה תקופה הוא היה כבר קטוע רגליים ועל כיסא גלגלים, הוא הגיע אלינו עם שון, אבל זה בית שכדי להגיע אליו צריכים לרדת 13 מדרגות. זה היה בלתי אפשרי עבורו והוא לא נכנס אלינו הביתה.

בשבילי הוא תמיד היה בן אדם נדיר, הייתה לו יכולת מופלאה לתת חופש ביטוי לעובדים שלו ולאפשר לבן אדם להתקדם, גם אם זה לא היה נכון לעסק שלו עצמו.