שר לשעבר וחבר

מנחם ואני הכרנו בהוויה התל-אביבית של שנות ה-80.  אני הייתי עיתונאי ב"חדשות" עוד לפני שהוא הצטרף והתחברנו ממש מהיום הראשון. שנינו אהבנו ספורט. אני הייתי יו"ר אגודת הידידים של הפועל תל-אביב בכדורסל, והלכנו יחד למשחקים. הדירה של מנחם בבית האופרה הייתה בית להרבה חברים, שבאו, ביקרו וידעו לבלות וליהנות מהחיים הטובים.

בראייה שלי, מנחם הוא אדם שהקדים את זמנו. קודם כל, לצאת מהארון זה אף פעם לא קל, אולם באותה תקופה זה היה נדיר ומאוד מורכב. הוא היה נחשון בנושא הזכויות של הקהילה הגאה, ויחד עם זה, הייתה בו הבנת הצד השני בחברה הישראלית. ספרדים ואשכנזים היו שווים בעיניו, והיו לו חברים חרדים, דתיים, חילוניים, יהודים וערבים, משני צדי המפה הפוליטית. זה לא שלא היו לו דעות מוצקות, להיפך. את דעותיו הוא לא שמר לעצמו. הוא יכול היה להיות בוטה לפעמים, אבל הוא היה בן אדם אהוב, בערבית קוראים לזה 'חבוב'.

שיזף הקדים את זמנו גם כאשר הקים יום אחד חברת יחסי ציבור ולובינג. זה לא היה מקובל אז, המעבר הזה מעיתונות. דוברות ולובינג היו אז צלם בהיכל, ומנחם עשה את זה, היה יועץ תקשורת בתשלום ועבד עם עזר ויצמן בהתמודדות לנשיאות.

המחלה שלו הייתה מאוד מבאסת, הוא היה מודע לסוכרת שלו, אחר כך חלה הידרדרות ואז הקטיעה, הצורך במטפל צמוד. זה היה כאב לב גדול, הייתה תחושה שכשהוא היה במצב הזה הוא היה די לבד. אהבתי את האיש אהבה אדירה, למרות הוויכוחים בינינו שהיו עד קצה השמיים.