חברה מהתיכון ולתמיד 

צ'יזי ואני למדנו יחד בתיכון. הוא היה בן בית אצלי ואצל עוד כמה חברים. הוא גדל בבית שבו האווירה הייתה סוציאליסטית, אבל אצלנו בחבורה כולם היו ליברלים חופשיים. אבי היה אדם צנוע ולמרות שהתנגד לסוציאליזם, הוא מאוד סיקרן את צ'יזי. היו לנו המון ויכוחים.  

בתיכון צ'יזי היה בשומר הצעיר, ואני וחברה שלי היינו בצופים או במחנות העולים. החלפנו אידיאולוגיה לפי הטיולים, שהיו הדבר הכי כיפי בתנועה. הוא לא אהב את זה. 

צ'יזי המשיך לבקר אותנו גם בתקופת הצבא. אני זוכרת את היום שבו הוא בא לספר לי שגילו אצלו סוכרת נעורים, זה היה שוק גדול עבורו ועבורנו.

כשהוא היה בכפר הירוק אדי ואני התחתנו. גרנו ברמת השרון, נולד לנו תינוק ואבי נפטר. צ'יזי בא המון פעמים לבקר אותי בבית עם הקטנוע שלו. בנוסף היו לו ביקורים קבועים בשבת בבוקר. אני לא ידעתי את זה אז, אבל הוא היה מגיע אלינו כבר אחרי ארוחת בוקר. זה לא מנע ממנו לאכול גם איתנו ארוחת בוקר עם חלות ונקניקים, היה לנו מפעל נקניקים. הוא העניק הרבה תשומת לב לילדים שלנו, רני ואסי. כשרני נולד הוא הביא לו במתנה בובה מצחיקה.

עם חבורת הכפר הירוק היו לנו המון טיולים משותפים, ועשינו המון פיקניקים יחד. הוא לקח אותי לחברים שלו בכפר ראמה. היינו מגיעים אליהם לפעמים עוד לפני שממש התעוררו בבוקר. אין מקום בארץ שלא טיילנו בו יחד. לצ'יזי היה קטע של להכיר מקומות. אני זוכרת שהוא התייעץ איתי לגבי הטיול הראשון שהוא עשה אחרי צבא. אמרתי לו, "סע למדינה אחת, עזוב את הנסיעות הללו מארץ לארץ כי מה שחשוב הוא לא לגמוא עוד ועוד מרחקים". הוא קיבל את עצתי.

לימים צ'יזי זכה להצלחה כלכלית וחי את החיים הטובים. היו לו חיים סוערים, הוא היה בן אדם שלא נח לרגע. ביקרנו בכל מסעדה שרק קראנו עליה, בתל-אביב, קיסריה, שפיים, בכל מקום. זו הייתה תקופה של חיים, של מפגשים חברתיים, לא היו טלוויזיות. ביום שישי חורפי אחד, גשום וקר התקשרתי לצ'יזי והצעתי, אולי נוותר מחר על ארוחת הבוקר ונישאר מתחת לפוך, והוא ענה, "כל השבוע אני מחכה לארוחת הבוקר, איך את יכולה לעשות לי דבר כזה?!". נשבעתי לעצמי שארוחות הבוקר איתו תמיד יתקיימו.

הוא השתתף בפעילויות פוליטיות, הפך ללוביסט. תמיד היה אפשר לשאול אותו דברים ולהיעזר בו, והוא עזר לאדי בכל מיני תחומים. צ'יזי אהב לעזור ולעשות חיבורים בין החברים שלו. כך למשל הייתה לי עוזרת, והוא מייד חשב שהיא תוכל לעבוד אצל חבר שלו, ובכך הוא יעזור גם לה וגם לחבר, הוא ידע למצוא את הדרך אל כל אחד. הוא היה פייסבוק מהלך. היו לו מאות אנשי קשר בטלפון. היכולת שלו לעזור לאנשים הייתה דופן, והוא עצמו היה איש יוצא דופן. צ'יזי יכול היה לעזור לאחרים בדברים שלא יכול היה לעזור לעצמו.

בביקורים של צ'יזי כל הזמן רציתי להכיר לו בת זוג. ניסיתי שידוכים. בגיל 27  למדתי בקורס אולפן טלוויזיה באולפני ג"ג, והייתה שם בחורה מקסימה שהייתה רווקה. הוא כמובן תמיד אמר שהוא לא רוצה להכיר. יום אחד, כמה שנים מאוחר יותר,  צ'יזי התקשר ואמר שהוא רוצה לעשות חוגי בית בתל-אביב כי בכוונתו לרוץ למועצת העיר. אמר שהוא הומו ורוצה לקדם את הנושא.  הוא יצא מהארון בשיחת טלפון, ככה הוא הודיע לכולם.    

כשאדי ואני התגרשנו, זה היה המשבר הכי גדול. אני הייתי בשוק בעצמי וצ'יזי היה הרוס איך זה שלא סיפרתי לו שאנחנו מתגרשים, והוא שמע על כך מאורנה שתיל. היה לו משבר נורא גדול בעקבות זה והוא תמיד הזכיר את זה בחברת אנשים. צ'יזי היה בין הבודדים שהצליח להיות חבר של שנינו, של אדי ושלי, אחרי שנפרדנו, הוא ידע איך לנהל את זה. צ'יזי היה טוב לב עם נתינה אין סופית, הוא תמיד השקיע בחברים בצורה יוצאת דופן. 

אחרי שנפרדתי מאדי עבדתי באולפני הרצליה. באותה תקופה צ'יזי עבד על מצעד הגאווה הראשון ורצה שאני אעשה את יחסי הציבור למצעד. הרצון היה להביא למודעות את נושא המצעד והקהילה. היו לי אז מספרי הפקסים של כל תחנות הרדיו והטלוויזיה ושלחנו לכולם הודעות. ערכנו מסיבת עיתונאים גדולה אצל מינו הדייג ביפו, וגייסנו אנשים שיופיעו בטלוויזיה עם סיפורים אישיים אודות היציאה שלהם מהארון. עבדתי אז עם אלי שרון ועשיתי 'שידוך' בינו לבין מנחם. אלי, ובן זוגו יניב, נתנו למנחם השראה מה היא זוגיות יפה.

 מידי פעם היה לי בן זוג חדש, וצ'יזי תמיד היה מתאהב בהם ולא הבין למה אני נפרדת מהם. פעם יצאתי עם בחור בשם אהוד והכרתי לו את כל חבורת ארוחת הבוקר של צ'יזי: יפה ורמי, אדיר שטיינר וצח, איציק יושע ובן זוגו, רונית ורדי שהייתה שגם שכנה, וחברים צעירים של צ'יזי שהתחלפו. אני הייתי אחראית על הנקניקים. לאחר האכילה עברנו לסלון, צ'יזי תמיד ישב על הכורסה המובחרת שלו ואנחנו המשכנו לצעוק ולדבר עד שתיים בצהריים. הצעקות הגיעו עד רחוב הירקון. 

כשהחלה ההידרדרות הרפואית שלו זה היה מאוד קשה, הוא היה אז עם שון בבית. דיברתי איתו, רציתי שהוא ישכור מישהו שיטפל בו, הוא ניסה. צ'יזי אהב מאוד לעשות הליכות, ללכת ברגל לטייל, וכשזה נלקח ממנו, זה היה משבר גדול.