ח"כ לשעבר ומקורבת

לא הייתי חברה של מנחם, אבל הרגשתי מקורבת. אני לא ממש זוכרת מתי נפגשנו לראשונה,  פגשתי אותו בהרבה אירועים, אבל לתחושתי הוא היה שם תמיד. כשהתחלתי בפעילות הפוליטית שלי הוא כבר היה שם. הוא היה פירמה, שמו הלך לפניו.

פעם הייתי אצלו בבית ביפו יחד עם אלי גולדשמידט, שהיה חבר טוב שלו. שבת בצהריים, הוא בישל את הארוחה. ישבנו שעות ודיברנו. תמיד הוא היה מעורב בפעילות פוליטית ובמאבקים, אבל אצלו בבית הכרתי מנחם קצת אחר, יותר חברי, יותר אישי ו"לא פוליטי", אם אפשר בכלל להגיד זאת על שיזף.

מנחם היה הראשון שדיבר על מאבקי הקהילה הגאה. הוא היה פורץ דרך. היום יש הרבה ארגונים, זה נפלא, מקל ועושה ספציפיקציה, אולם בתקופתו של מנחם ההתאגדויות של הקהילה היו בראשיתן. הימים היו אז חשוכים ובכנסת היו בורים ונבערים, ומנחם שם את עצמו בפרונט והוביל מאבק רחב על עצם היכולת להגיד את הדברים. זה לא היה מובן מאליו אז, לא רק מבחינת הסטרייטים אלא גם מבחינת הקהילה. הוא הסב את תשומת ליבי איך להגיד את הדברים בנוגע לקהילה.

הפרידה שלו מהחיים הייתה מעציבה מאוד. אחרי שחלה ועבר כריתה, הוא היה שיזף אחר, כבר יותר פגוע. עם זאת, למרות הקושי בהתמודדות עם מחלות הכליות והסוכרת, הלהט שלו לא נגמר לרגע. זה שהלהט לא כבה, גם זה לא מובן מאליו.