ח"כית לשעבר וחברה

הכרתי את מנחם שיזף במסגרת תפקידיי ושליחותי בנוגע לקהילת הלהט"ב כשהייתי בכנסת בשנת 1992. הוא תמיד היה בכל פעילויות הקהילה ואני ליוויתי אותו. גם בהמשך, בחולי ובתקופות הקשות, היינו בקשר, אך לא היינו חברים קרובים.

מנחם היה אחד האנשים הכי נחרצים בכל מה שקשור לקידום נושאים. הוא לא היה איש קל כלפי הסביבה, אולם בקשר איתי הכל תמיד היה בהבנה ובחביבות, ממש בידידות. נושא הקהילה לא היה אז נושא פופולרי שכולם רצים לתמוך בו, והוא בטח בי לגמרי שאני לא משחקת משחק. למנחם היה הרבה ידע משפטי, הרביתי להתייעץ איתו והוא תרם רבות להתקדמות המאבקים.

הוא היה איש שלא מתפשר, וזה כלל גם את רדיפת הצדק שלו. אצה לו הדרך וגם לי, לא הייתה לנו כוונה לעשות משהו שבעוד כמה שנים יבשיל, רצינו דברים שיקרו מייד, בדמות חקיקה בכנסת, התכנסויות וגיוס אנשים. מרכז מגעיי איתו היה סביב הקהילה. אני באתי למפלגה מהכפר והוא בא מהעיר, אני מניחה שהוא היה שמאלה ממני. באותה תקופה התנכלויות לי היו חלק מהעניין, אני לא יודעת אם זה נבע מהיותי שמאלנית או מהקטע עם הקהילה, אבל היו הרבה איומים. באחת הפעמים צבעו את דלת ביתי וכתבו, "הלוואי שתמותי את וההומואים שלך, אישה סוטה", וחבר'ה מהקהילה באו ומחקו את הכתובת.

מנחם היה מאוד מיוחד. היה לו אופי עקשן, הוא לא תמיד פרגן ולא היה נינוח, אולי זה קשור לבעיות הבריאות שלו. אבל בי הוא לא פגע אף פעם, הייתה בינינו ידידות פוליטית. הוא הזמין אותי אליו הביתה ודיברנו כחברים. הוא היה מבריק, על זה לא היה ויכוח, וגם חסר סבלנות.

איתי הוא היה מאוד סבלני, ואני יודעת שזכיתי למשהו מאוד חברי מצידו. אף פעם לא שפטתי אותו, הייתי עדה כל הזמן לסבל הגופני שהוא עובר, אבל הוא לא התבכיין. צחקנו יחד, הוא היה איש רעים, איש חברה, מעניין, נעים ומאוד חד.

הייתה תקופה שנפגשנו בבקרים במסעדת טורקיז על גבול יפו-בת-ים. אחר כך נפגשנו בהרצליה. מנחם תמיד היה מוקף באנשים, ועם זאת הוא היה מחודד כלפי מי שהוא לא אהב. בתקופת המחלה חיפש פתרון לא שגרתי בהודו, והוא לא היה אופטימי. אני הייתי שם גם בבריאות וגם בחולי. אני מניחה שיש אנשים שהתרחקו ממנו אז.