חנן מזור

חבר מהשומר הצעיר

מנחם ואני גדלנו על אותה קרקע ובאותה סביבה. הכרנו בשומר הצעיר, בכיתה ד', והוא היה פעלתן כבר אז. גרנו לא רחוק אחד מהשני. הבית של מנחם מאוד הזכיר לי את הבית שלי: דור ההורים מפולניה, דיברו ביניהם ביידיש ועם החברים בפולנית. אני זוכר את אמו העמלנית, שמאוד דאגה לילדים, משגיחה עליו עם האוכל, ומדי פעם הוא "גונב" מתוק.

אחרי הצבא, במשך תקופה ארוכה, "תקופת הפריחה" שלו, לא כל כך היינו בקשר. חידשנו את הקשר רק בשנים האחרונות לחייו. הגעתי לארוחות שעשה בשבתות, ועשינו ביחד מנוי למשחקים של הפועל תל-אביב באוסישקין. כשהפועל קיבלו עונש רדיוס ונאלצו לשחק ביטבתה, נסענו למשחק בערבה. הם הפסידו. אחרי קטיעת רגליו, הוא ישב על הפרקט, על המגרש עצמו. ממש נתנו לו כבוד.

מה שהיה הכי חשוב למנחם בהפועל תל-אביב זו השנאה שלו למכבי, שנאה שהתחברה לנושא החברתי-פוליטי. רדיפת הצדק של מנחם באה לידי ביטוי בעיקר ביחסי יהודים-ערבים, הכיבוש וצדק כלכלי-חברתי. הוא ראה את הציבור הערבי כמקופח וניסה לסייע לו בדרכים שלו. בעיניי זה היה נורא יפה. הוא היה יו"ר ארגון הסטודנטים של מפ"ם, והראשון שארגן את קהילת הלהט"ב. הוא עשה זאת  תוך ניצול היכולות שלו לעבוד עם הממסד, בתקופה בה עשה לובינג לנשיא עזר ויצמן.

נושא הזהות המינית שלו לא עלה בינינו כל השנים, אבל אני זוכר שבאחת השיחות שלנו, כשדיברנו על משפחה וילדים, הוא אמר בצער רב, "לי כבר לא יהיו ילדים".

הסוף שלו היה נורא עצוב. מנחם הקיף את עצמו בחבורה של ארחי-פרחי שחיו על חשבונו. יום אחד התקשר אליי וסיפר שניתקו לו את הטלפון. נתתי לו כסף והקו חובר. הוא חי בעליבות וניסיתי לעזור לו לשנות את זה, ללא הצלחה. אמרתי לו, "בוא נשב על ההוצאות וההכנסות, תכתוב במשך חודש אחד על מה הולך הכסף שלך". פעמיים ישבנו על זה, שום דבר לא השתנה.

יום לפני שהוא נפטר, ביקרתי אותו. הוא היה שליש מנחם. אני לא יכול לשכוח את המראה שלו, הוא נעשה כל כך קטן. אבל בהלוויה שלו היו גם רובי ריבלין וסילבן שלום, מהצד הימני של המפה. כשפוליטיקאים לוקחים סיכונים פוליטיים ומגיעים להלוויה, זה רק מראה עד כמה המנוח היה בעל השפעה. מנחם בהחלט השאיר את רישומו.