חבר מקיבוץ סמר

מנחם ואני בני אותה שכבה: אני בן קיבוץ עין-דור, ושם הכרנו. יובל גזית, מדריך שלו בתנועת השומר הצעיר היה מעין-דור, והוא הביא את הקבוצה שלו למחנה עבודה בקיבוץ שנמשך שלושה שבועות.

בכיתה י"א הלכנו לסחנה מעין-דור. מנחם לא היה טוב בהליכה. באמצע הדרך הוא נעמד ולא זז, אמר שהוא לא יכול יותר. היה קיץ, חום נוראי. מנחם עצר ואנחנו המשכנו ללכת. כעבור זמן, הבנתי שהוא באמת לא המשיך, וחזרתי אליו. מנחם היה עקשן גדול. הוא נשאר באותו מקום, לא חיפש שום פתרון, כעס על הבגידה שלנו, על כך שהשארנו חבר בצרה באמצע הדרך. ישבנו בחום עד שעבר טרמפ ולקח אותנו. להבדיל, במשך השנים כשאני הגעתי לבקר אותו בתל-אביב, הוא שלח לי מונית על חשבונו כדי שלא אתברבר.

כנער, ביקרתי אותו המון. הוא היה מעין מורה שלי בתל-אביב. אני זוכר שטיילנו בה, הלכנו יחד לכל מקום אפשרי בעיר ואפילו ראינו את הבנייה של גשר איבן-גבירול.

מנחם מאוד אהב את עין-דור, וראה בקיבוץ את ביתו השני. הוא נשלח לגרעין בקיבוץ להב, אבל זה לא הסתדר לו, אז הוא קיבל מיטה בעין-דור והגיע לקיבוץ בסופי שבוע. עין-דור היה קיבוץ מאוד פוליטי, ומנחם היה מאוד קיצוני. באחד המפגשים בקיבוץ הוא צעק שיערי וחזן בוגדים במפלגה. התעוררה מהומה ולאחר מכן היה ברור שהוא יותר לא יוכל לבוא לקיבוץ. מנחם התנצל וזה הסתדר.

כשעברתי לסמר, מנחם בא לקיבוץ לתקופה מסוימת, אבל זה לא התאים לו. זה היה אחרי שהוא נאלץ לסיים את השירות הצבאי שלו. בהמשך הוא הגיע לכאן המון, ונוצר פה עוד בית בשבילו.

הקשר בינינו נשמר לאורך כל השנים. כששון, המטפל שלו, לא יכול היה להיות איתו והוא הזדקק לעזרה, אני הגעתי לסופ"ש. מנחם היה ישר לחלוטין ותמיד אמר מה שחשב ללא משוא פנים. תמיד עזר בלי לחכות לתמורה. באחרית ימיו היה מאוד זקוק לחברה. פגשתי אותו בבית החולים, שבוע לפני מותו. הוא היה די ממורמר וצלול לחלוטין.