חברה מהאוניברסיטה ומהעיתונות

הכרנו באוניברסיטה. שיזף למד משפטים והיה פעיל פוליטית, וגם אני הייתי פעילה פוליטית. הוא היה במפ"ם ואני הייתי שמאלה ממנו, נהניתי להתווכח איתו. ככה בעצם התחילה החברות בינינו. בהמשך, שנינו הגענו לעיתון "חדשות". אני הייתי רכזת כתבים והוא היה עיתונאי בולט בדסק הפוליטי. הוא הביא סקופים ועשה עבודה טובה, היה לו דרייב מטורף.

בהמשך נסע לאנגליה לעבוד שם. היה לו מאוד נחמד בלונדון. בין השאר, זו הייתה עבורו תקופת התפרקות בנושא המיני. הוא לא אמר בריש גלי שהוא גיי, אבל זה היה ברור ולא מוסתר. הוא היה המון בחברת גברים, והיו לו גם הרבה חברות.

כשעבד בלונדון, הכרתי לו חבר פרלמנט בריטי, איש שמאל מהלייבור. יום אחד מנחם שלח לי תמונה של החבר, שהיה שוביניסט גדול, כשהוא לבוש בשמלה אדומה ומאופר. מנחם כתב לי: "אני מבקש שתגיבי על התמונות האלה של חברך". לימים התברר שהחבר הזה השתתף בתוכנית ריאליטי ובמסגרתה נאלץ ללבוש את השמלה. מנחם לא הפסיק לרדת על החברים שלי, הוא הלך עם התמונה הזו לכל מקום.

כשחזר מלונדון, נהיינו שכנים. אני גרתי ברחוב גאולה והוא ברחוב הרב קוק, היו לנו הרבה ארוחות צהריים וערב משותפות. אחר כך, כשמנחם התגורר במגדלי האופרה הוא הרבה להזמין אותנו אליו. ילדיי היו קטנים אז, והוא מאוד אהב אותם. אני זוכרת שהבן הקטן שלי נהנה ללכת לשם, הייתה שם בריכה.

מנחם היה בן אדם שאי אפשר להתעלם מהנוכחות שלו, פרובוקציות כל הזמן. הייתי מאוד בעדו ולמרות שהיו לנו ויכוחים בלי סוף עד הכל, מאוד אהבנו אחד את השנייה. אנשים מחזיקים בדעות פוליטיות, אצל מנחם זו הייתה אידיאולוגיה.

הוא חי את החיים, היה עקשן ולא ויתר על הזכות להגיד את המילה האחרונה. הוא לא הרפה, תמיד היה חייב להיות תמיד צודק. הוא אהב לחיות את החיים. דווקא בשלב שבו היה מודע לסכנות שבמחלה, הוא היה תאוותן, אהב לאכול ואהב לשתות. כשהוא ניסה להתאפק זה קרע אותי. הוא היה מאוד עצוב מזה שנגזר עליו לא ליהנות מהחיים.

הטוטאליות שלו באה לידי ביטוי גם באופן בו הוא סיים את חייו. עד הסוף, ניסינו, אני ועוד חברים טובים, להזהיר אותו ממה שהולך לקרות. אני התעוררתי מאוחר בנושא מצבו הכלכלי של מנחם. הוא ניסה להצניע את זה, ואני לאט לאט הבנתי, כשהוא חזר אל הבית של אבא שלו.

לא הייתי במעגל הראשון של החברים שלו, איתי הוא דיבר על הקשיים רק אחרי שהם יצאו החוצה. שיזף לא היה איש ששיתף בדברים הבאמת אישיים. הייתה תקופה שבה הוא חי בהכחשה, מה שהביא אותו בסופו של דבר לאן שהוא הגיע: שתי רגליים קטועות, דיאליזות. אז כבר הייתה תחושה שהכיוון לא טוב, אולם גם אז הוא שמר על סוג של מצב רוח.

אהבתי לראות את הקשר המיוחד שהיה לו עם שון, המטפל שלו. נותרו לו חברים גם כאשר הוא חלה, אולם לא כולם יכלו לשאת את השיגעונות שלו כל הזמן. אני אהבתי אותו.