חברה מהכפר הירוק

הייתי אם בית בכפר הירוק ומנחם היה מדריך באותה קבוצה. עבדנו בצמידות ובאופן יומיומי במשך שנתיים והתחברנו מאוד. הוא הפך להיות חלק ממשפחתי. היה חבר נפלא, מספר סיפורים, חכם, וכחן, אוהב אוכל ואדם.

מכיוון שהוא בא מבית פולני וגם אני פולנייה, התלוצצנו ביידיש ודיברנו על מאכלים מהבית. הוא קרא לי מכש-יפה ו-יפצ'ו, והיה אומר שהמקל של המטאטא שלי נשבר ונפלתי על הכפר הירוק. באחד הבקרים היה תורי להעיר בבוקר את החבר'ה, משימה לא פשוטה. דפקתי על הדלת הראשונה, לא הייתה תגובה. פתחתי את הדלת, המיטות היו מסודרות והחדר היה ריק. כך עברתי את כל החדרים לאורך המסדרון, כולם היו מסודרים ולא היה בהם אף ילד. בסוף המסדרון היה מועדון חברים, וכשהגעתי אליו הדלת נפתחה ובקעה משם שירה אדירה "יומולדת שמח", מנחם ארגן את זה עם כל החניכים לכבוד יום הולדתי.

הוא היה חבר טוטאלי, וגם היה טוטאלי גם בדעותיו הפוליטיות. הוא רדף צדק והיה מוכן לקפוץ מהגג כאשר ראה עוולות. הפעילות בקהילה הייתה מאוד חשובה לו. היא הייתה אז בחיתוליה, והוא, למיטב זכרוני, היה בין הראשונים שיצאו מהארון.

די הרבה זמן לא ידעתי שהוא הומו. הוא לא נראה כזה והוא לא דיבר על זה, וכל הזמן ניסיתי לשדך לו בנות זוג. אחר כך הוא מאוד רצה ילד וחשב לעשות ילד במשותף עם לסבית, מאוד ציער אותו שזה לא קרה. בבן של שון הוא ראה נכד. את אימו לא הכרתי, את אביו כן. היה לו מאוד קשה עם מות הוריו.

פעם ישבנו במסעדה בקרואטיה. באותה תקופה הוא כבר הלך עם מקל. היה שם מאוד חם, ובאמצע המסעדה הוא לקח דלי עם קרח שעמד על השולחן ושפך אותו על עצמו. כמעט מתנו מבושה. הוא היה מגיע עם הווספה שלו ממש לתוך הבית שלנו, פותח את המקרר לראות מה יש לאכול. אני התעצבנתי, תגיד לי מה אתה רוצה ואני אתן לך לאכול, אבל אל תעשה את זה. אבל זה חזר על עצמו. אהבנו אותו לטוב ולרע.

החברים נעלמו כאשר הוא חלה, בעיקר החברים מהקהילה. היו אנשים שכביכול אהבו אותו ורק ניצלו אותו, זה מאוד הרגיז אותנו.

בחודשי חייו האחרונים אני חושבת שהוא חיכה למוות. כל פעם שדיברנו על תוכניות עתידיות, כמו "בעוד שבועיים אולי נעשה כך וכך", הוא נהג לומר, "אני לא יודע אם אני אחיה עד אז". הוא חסר לי מאוד.