חבר ילדות

הכרנו כשהיינו ילדים, מנחם היה שכן של אחי ברחוב ברטנורה בתל-אביב. בתיכון היינו באותה כיתה. באותה תקופה לא היינו בקשר יומיומי. בהמשך הייתי סוכן הביטוח שלו ואז היינו בקשר יחסית הדוק. מנחם הביא אותי להתנדב באגודה לזכויות הפרט. הוא הלך, אבל אני נשארתי.

מנחם אהב את הפועל ואני את מכבי, והיו בינינו ויכוחים חוצבי להבות בנושא. אני זוכר שבסוף אחד המשחקים של הפועל באוסישקין מישהו ניגש אליו וביקש כסף. מנחם הוציא שטר של 20 שקל ונתן לו. שאלתי, "מה?", והוא השיב, "קשה לו". הטיפים שהוא נתן בבתי קפה היו תמיד מעל ומעבר לסטנדרט. זה היה מנחם, נדיב, רחב לב וטוב לב. רבים אכלו מכף ידו. 

מנחם צרך כספים בצורה מטורפת, קנה ומכר דירות והוציא הון עתק. ההתנהלות הכלכלית שלו, בעיקר אחרי שהוא חלה, לא מצאה חן בעיניי. כאשר הבנתי, על פי השקפת עולמי, שמנצלים אותו, יזמתי איתו שיחות על כך. בשנים האחרונות לחייו ניסיתי, ואני לא חושב שהצלחתי, לשמור עליו כלכלית. יום אחד הוא אמר לי, "שמע, מה אכפת לי, אני עושה חיים עכשיו, אין לי משפחה, אין לי ילדים". בדיעבד הוא צדק. "אני נהנה מכל רגע שיש לי, אחריי המבול", אלה היו חייו.

היה לו חוש הומור. הוא היה איש שיחה מרתק, איש חכם, שמעורה בכל הנושאים, גם בכאלה שאני פחות התעניינתי בהם. אבל טוב הלב שלו לפעמים הוציא אותי מדעתי. הוא האכיל כאלה טפילים, לא הייתי מאמין שדבר כזה יכול לקרות. לא הכרתי את כולם. אלה היו חבר'ה צעירים, שכנראה חברו אליו על רקע נטיותיו המיניות. הוא אירח אותם בביתו, נתן להם לישון אצלו והחזיק אותם ברמת חיים גבוהה. זה עורר את כעסי, "איך אתה לא רואה שמנצלים אותך?". הוא כעס עליי שאמרתי את זה. באיזשהו שלב הבנתי שאני מדבר לשווא, והפסקתי עם זה.

הייתה גם תקופה שמאוד כעסתי עליו על כך שוויתר לעצמו. אחרי הקטיעות ביקרתי אותו כמעט כל יום, זה היה כשהוא התגורר ברחוב פנקס. הפרוטזות עמדו בסלון. ניסיתי להניע אותו לפעולה, "בוא, אני אעזור לך ללכת איתן, בוא, נלך תתאמן". דיברתי לקיר. לדעתי הוא כן ניסה ללכת עם הפרוטזות, אבל אולי לא היה לו נוח איתן. הוא לא היה אתלט ולא היה לו כל רצון לעשות מאמץ גופני.

מנחם לא פעם התהדר בשמות נוצצים. אמרתי לו, "תראה שביום שתצטרך אותם הם לא יעמדו לצידך, היום הם איתך כי יש להם אינטרסים'". גם על הדברים האלה הוא מאוד כעס עליי. הוא חשב שחסד הנעורים ייזכר לו לתמיד. התעצבתי מאוד ממחלותיו ומהידרדרות הגופנית שלו. ביקרתי אותו יום אחד ביפו, והוא הרגיש כל כך לא טוב, שכשאני נזכר בזה, אפילו היום, עולות לי דמעות. כאשר  עבר טיפולי דיאליזה ביקרתי אותו באיכילוב. אלה היו שעות שהוא היה בהן לבד, בלי כל אלה שחלבו אותו. באותה תקופה הוא היה עצוב, חלש, ואני חושב שנמאס לו. הוא היה אדם בריא בשר ובתקופה האחרונה לחייו הוא היה ממש שלד אדם.