חברה מהכפר הירוק

בהתחלה הכרתי את שיזף מהפגנות השמאל שהיו בשנות ה-70. אחר כך, מהכפר הירוק. הגעתי לשם כמורה להיסטוריה, גיאוגרפיה וחינוך סביבתי, הייתי שם שלוש שנים. כעבור זמן מה, שיזף ייסד את מועדון ארוחות הבוקר בשבת, שבו השתתפו רמי ויפה, קובי ותמי, דורון אישי ואני, וגם הרבה הומואים, חברים של שיזף. שמרנו על קשר מאוד טוב, ונפגשנו בכל הדירות שהוא גר בהן, בקפה אסף ובקפה קרמל ברמת השרון.

שיזף היה דמות מאוד דומיננטית. בן אדם לארג' במיוחד, היה לו לב רחב והוא היה מוכן לעשות הרבה למען חברים. הוא הלווה כספים לכולם ואני לא יודעת אם קיבל אותם בחזרה. פעם הוא טס עם בחור צעיר לדרום אמריקה. ההוא סחט ממנו את כל כספו. מנחם טס לקולומביה כי הוא רצה לעבור השתלת כליה. היו לו כל מיני הרפתקאות, הוא גר עם כל מיני אנשים. בכל פעם כספו התדלדל. הוא חיכה לכספים מביטוח לאומי ועוד כספים שהגיעו לו, אולם משהכספים הללו הגיעו אליו הם 'נזלו'. לקראת הסוף הוא חי מהירושה של האבא, מהרנטה. פעם הוא לווה מאיתנו 1,000 שקל. זמן לא רב לפני שנפטר, הוא הוציא כסף מהכספומט והחזיר לנו.

מנחם היה אדם שהתיידד בקלות, מאוד חסרה לו חברה. הוא כל הזמן רצה לטייל איתנו. בתקופה שהוא עבר דיאליזה וכבר היה בכסא הגלגלים ולא יכול היה ללכת, נסענו איתו לצפון. הגענו לשמורת החולה, שם הייתה דרך גישה לנכים. מנחם היה כל כך מאושר, הוא לא הפסיק לשבח את השמורה.

היה לו הומור מיוחד. אחרי הקטיעה, כשישבנו במסעדות, הייתה לו בדיחה קבועה למלצריות. כאשר נשאלנו אם אפשר לעזור בעוד משהו, הוא היה משיב, "אולי יש לך נעליים? גרביים? משהו שאוכל ללכת איתו?". המלצריות תמיד היו נבוכות.

שון היה בן זוגו. אחר כך לשון היו חברות ומאחד הקשרים נולד לו בן, אולם הקשר עם שיזף נשמר. בהתחלה שון טיפל בו ובהמשך היו לו עוד מטפלים.

דאגנו לשיזף. בחודשים האחרונים הוא גר בשכונת שפירא, זה היה נורא, קרע את הלב, כולנו זכרנו איפה הוא היה לפני כן. אני לא מבינה איך אדם שחי ברמת חיים כל כך גבוהה מצא את עצמו חסר כל. מצבו רק החמיר מביקור לביקור, ודברים גם היו נעלמים מהדירה. גם כלבים שהיו לו נגנבו, והוא תמיד קנה כלב במקום. כשהתאשפז בבית החולים דורון ואני קפצנו לבקר אותו. זה היה בינואר, היינו כנראה האחרונים שראו אותו.