עיתונאית וחברה

פעם, בנסיעת עיתונאים לאילת עלינו על אונייה, ובאמצע הנמל אנשים קפצו למים. מנחם היה אז פעיל ובריא עם שתי רגליים, לא עלה על דעתי שיום אחד שתי רגליו תיכרתנה. להפלגה הזו הוא הופיע עם חבר ספר, בכלל לא בליגה שלו. "הוא טוב לי ולא חשוב לי באיזו ליגה הוא נמצא, כרגע הוא חבר שלי", אמר.

הוא היה אספן של אנשים. אישה שאין לה כסף לגמור את החודש, בני אדם שביקשו מקום לשהות בו או כאלה שחיבבו ואהבו אותו. מעט מאוד אנשים יכלו לרכז סביבם כל כך הרבה אנשים, גם נשים עם תינוקות. הוא היה קולקטור של בני אדם עם המון רוחב לב. כיבדתי את היכולות שלו ואת ההבנה שלו לצרכי האנשים.

בתקופה שהוא ערך את "הזמן הוורוד", הוא סיפר לי שעבד בכפר הירוק ושמידי שבת חברים שלו מהכפר נאספים יחד. "אני רוצה לקחת אותך למפגש חברים", הוא אמר. כל שבוע החבורה נפגשה במקום אחר והוא אסף אותי. למדתי לאהוב את החבורה הזו. החברים מהכפר הירוק היו מזור לנפשו, מאז שהוא נפטר לא נפגשתי איתם אפילו לא פעם אחת.

הוא תמיד היה מוקף אנשים גם בנסיעות בארץ, אנשים עם שכל טוב וראש טוב שאהבו אותו. רוב ימיו מנחם לא מצא בן זוג אמיתי והוא הצר על זה. הוא אהב ילדים. ואז התברר שהוא חולה וכרתו לו רגל אחת, בהמשך הלך לטיפולי דיאליזה ורגלו השנייה נכרתה. הערצתי את אומץ ליבו. הוא לא התבכיין אף פעם, לא קיטר, היה בטוח שימצא כליה. הוא הפך את מסעותיו לחיפוש אחרי כליה למסעות קשירת קשרים עם קהילות יהודיות. כשהוא עבר את ההשתלה בשלום חשבתי שהוא יחזור להיות בריא ויחיה עד 120, אבל הכליה לא החזיקה מעמד והוא חזר לדיאליזה.

כשביקרתי אותו בבית החולים ישבנו יחד לאכול בארומה. למנחם אי אפשר היה להגיד לא וזה היה נכון גם לגבי הממתקים והאכילה שלו. אני זוכרת שהלכנו פעם יחד לסרט אחרי הרבה שנים שהוא לא היה בקולנוע, הוא היה מאושר. באתר שלי "נוצץ" היה לו מדור, הוא כתב 4-5 קטעים עד שהתעייף, הוא כתב נפלא.

הערצתי אותו, את הפשטות שלו ואת העדר ה-'קוטריי'. הייתה בו רשלנות חיננית. מנחם היה אדם מבריק, נדיב מאוד ותמים מאוד. הוא לא היה מטריאליסט. פעם-פעמיים קרה שלא היה לו כסף ואני שילמתי, הוא טרח להשיב לי, הוא מאוד דייק להחזיר את חובותיו. הוא היה אדם מוכשר עם נפש גדולה. נשמה יתרה.