עיתונאי ובוגר הכפר הירוק

הכרתי את מנחם בכפר הירוק. הסיפור הכי זכור לי מאז אירע כשהייתי חניך בקבוצה ו' והוא היה מדריך בקבוצה ג'. עליתי עם טרקטור להביא אוכל לחבר'ה במשק. אחרי שאספתי את האוכל מחדר האוכל יצאתי לסיבוב דאווין ברחבי הכפר. נסעתי במהירות לא קטנה. מנחם ראה אותי, קפץ למרכז הכביש וצרח "משוגע, איך אתה נוסע?". לחצתי על הברקסים שלא כל כך נענו לי, ובלית ברירה נכנסתי לחורשה והורדתי שלושה-ארבעה ברושים. מנחם נשאר בחיים, הטרקטור כבר לא. הטרקטור, אגב, יצא באותו בוקר מטיפול של שלושה חודשים בעקבות תאונה קודמת, ואז חזר לעוד שלושה חודשי טיפול במוסך. אותי השעו למשך חודשיים מנהיגה על טרקטור.

במרוצת החיים, בכל פעם שמנחם הקניט אותי, אמרתי לו שאני לא מצליח להבין למה הורדתי את הברושים ולא אותו.

ובאותו עניין, ישבנו פעם בכנסת, הוא כלוביסט ואני כעיתונאי, אני לא זוכר אם זה היה יוסי שריד או פואד שישבו איתנו. מנחם הרגיז אחד מהם, הוא הרי אהב להרגיז את כל מי שסביבו, והח"כ שהכיר את סיפור הטרקטור, אמר לי, "לא יכולת להוריד אותו עם הטרקטור?"

מנחם אהב לחיות ואהב לאכול, הרבה פעמים בכפר הוא היה מזמין את החבר'ה מקבוצה ו' לאכול אצלו מאכלים שהכין. פעם בכמה זמן הוא נסע בשבת אחה"צ אל הוריו והיה חוזר עם פטה כבד שאימו הכינה. תמיד הוא הזמין אותי לאכול את הפטה, כי ידע שאני אוהב את המאכל הזה.

היה לו דיסטנס עם החניכים שלו, אבל איתנו, החניכים מקבוצה ו', לא היה. הוא ידע מי עישן, הוא ידע מי מטייל במחששות, היו גם כאלה שעישנו ג'וינטים, הוא ידע והעלים עין.

היחסים שלנו היו יחסי חתול ועכבר, עם הרבה הערכה הדדית. הוא היה עיתונאי יותר מפורסם ממני, שנינו היינו אנשי שמאל אך מנחם היה יותר קיצוני ממני. אהבנו להקניט האחד את השני.לו היו את הסקופים הענקיים שלו ולי היו את שלי, לא התחרינו כי לא ישבנו על אותה משבצת בעיתון.

מנחם שמר איתנו על קשר עד ימיו האחרונים. לפני כשבע שנים הייתה בת-מצווה לבת של בני בגיזדה, גם הוא מהכפר הירוק. מנחם בא בכיסא גלגלים מלווה בשון. אריאלה הגיעה לאירוע מצרפת. זה היה אחרי הרבה שנים שהיא לא ראתה אותו והיא פרצה בבכי, ומנחם ניסה לעודד אותנו.