דוברת ואשת שיווק

מנחם היה אישיות רב-גונית. מאוד בלתי אמצעי, בגובה העיניים, לא מתנשא. אלונה פרידמן הכירה בינינו, והביאה אותי למשרד שלו, ששכן אז בסלון הדירה שלו במגדלי האופרה. הוא היה מבוגר ממני ולמרות זאת הרגשתי שוות זכויות. הוא היה המנטור שלי, אך עשה זאת בחברות, בנועם, בתחושה מאוד מעצימה ומקבלת.

הייתה לו יכולת חשיבה מופלאה ורעיונות יוצאים מן הכלל, חריפות, חוכמה והמון חוש הומור. הוא ידע גם לצחוק על עצמו. כל מה שהיה צריך לעשות בעצם זה להקשיב לו, למה שיוצא מפיו. זה היה כבר 80% מהעבודה, ההמשך היה לתרגם את דבריו לעבודה מעשית.

כל מי שמנחם עבד איתו וייעץ לו היה חבר אישי שלו, לפני הכל. הוא היה מסור לכולם. אני זוכרת שבבוקר למחרת הפריימריז במפלגת העבודה, נכנסתי למשרד וראיתי את שיזף בוכה מאושר וקופץ באוויר כשנודע לו שאלי בן-מנחם נבחר לכנסת. הוא היה טוטאלי בכל דבר שעשה, גם באהבתו לאוכל, הוא יכול היה לאכול עוגת גבינה עם פירורים ושאר מתוקים ומיד לאחר מכן להזריק לעצמו אינסולין.

כשהיה משהו מעניין בטלוויזיה, הוא היה מפסיק את עבודת המשרד כדי שכולנו נצפה. לא היו בינינו יחסי עובד מעביד בהרבה תחומים. למשל, כשהוא טס לחו"ל. בתקופה ההיא לא היו הרבה מכשירים סלולאריים והוא היה משאיר לנו את הנייד שלו. ההתנהלות הזו שלו רק גרמה לנו לרצות לעבוד יותר.

מה שהיה מדהים אצלו היה שכל בן אדם, באשר הוא, היה בעיניו שווה ערך ושווה זכויות, לא היה אף אדם שהוא החשיב כפחות ממנו במשהו. הוא היה נכנס לשיחות עומק עם אנשים, גם אם היה מדובר באדם שישב בפינת הרחוב.  שיזף אסף אליו אנשים, והם הלכו אחריו ואיתו לכל מקום.