פרסומאי במיל' וחבר מנוער

היינו כבני 15, בתחילת התיכון, והקשר בינינו נוצר דרך חברים משותפים מתיכון עירוני ד', שם מנחם למד, אני למדתי בתיכון חדש. הכרנו לראשונה בפעילות פוליטית של תנועת שלי ב-1970/1971. הלכנו יחד להפגנות ולהרצאות בצוותא של אנשי שמאל ובכלל זה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

היינו שותפים לדעה ולפעילות הפוליטית, אבל הלהט שלי לא דמה ללהט של שיזף. הוא היה כמו נביא בעירו, דאג שנגיע לפעילויות הפוליטיות. לימים, כל אחד צמח לדרכו, אולם גם כשהפך לעיתונאי ב"חדשות", תמיד נפגשנו עם חברים משותפים. הקשר עם שיזף נשמר בעיקר דרך סמי אקהויז, כשהוא רצה להתייעץ בענייני פרסום ופוליטיקה, הוא שמע את דעתי. לפעמים הוא הפנה אליי אנשים שרצו דעה של פרסומאי בשאלות פוליטיות-פרסומיות, למרות שהוא הבין בכך יותר טוב ממני. הוא גם הפנה אליי עיתונאים שראיינו אותי ומאוד עזר לי, הוא בעצם פרסם אותי.

הקשר בינינו התבסס גם על קללות הדדיות, גם על רקע זה שאני הייתי "רק" בשלי ולא בחד"ש, זו הייתה התעללות הדדית והומוריסטית.

כשהייתי בבאומן-בר-ריבנאי, יום אחד הוא בא לבקר, הוא היה אז בכיסא גלגלים. בבניין הייתה מעלית אבל היא לא הגיעה לקומה האחרונה בשל בעיות טכניות. אחת המזכירות באה אליי ואמרה, "יש למטה איש בכיסא גלגלים שצורח שאין אצלנו בבניין נגישות לנכים". היא אמרה למנחם שאני יכול לרדת אליו, והוא השיב, "אני לא רוצה שהוא יבוא אליי, אני רוצה לבוא אליו, אני אראה לכם מה זה, אני אתבע אתכם בבית משפט".  ממש דרמה קווין.

שיזף אהב להחמיא לי על יופיי, היו לנו יחסים מאוד פתוחים, למיטב זכרוני רק בגיל 30-35 הוא יצא מהארון באופן רשמי. המפגש איתו היה תמיד היה סיבה למסיבה, תמיד כשנפגשנו רבנו וצרחנו האחד על השני, הייתה בינינו המון סימפטיה ואהדה.

אני מאוד כיבדתי אותו. התפלאתי שהלך לעבוד עם עזר ויצמן, הפרנסה הכריעה אותו. תמיד שאלתי אותו, "אתה לא הולך לפוליטיקה?". אמר, "אני לא מוכר את נשמתי לשטן". בסוף גם הוא מכר את נשמתו לשטן במובן מסוים.

שיזף היה אדם יוצא דופן: אידיאליסט בעולם חסר אידיאלים, צדיק בעולם של רמאים, סוציאליסט בעולם של קפיטליסטים, מכוער בעולם של יפים, לא עושה חשבון בעולם של מדקדקים. איש של אמת, סוג של נביא בעירו. איש טוב מאוד שתמיד מוכן לעזור. איש יחיד במינו.