חברה מאז הגנון לעד

כל השנים קראתי לו מנחם צ'יזבסקי ולא שיזף, הוא אמר שרק אני ואמא שלו קוראות לו 'צ'יזבסקי'. אנחנו מכירים מגיל שלוש. היינו יחד בגן מרים, גן פרטי ברחוב הבשן בתל-אביב, וכבר אז היו בינינו קשרים מאוד יפים  וביקרנו אחד אצל השנייה. בגן חובה נפרדנו, אולם בהמשך היינו באותה הכיתה בעירוני ד', ישבנו אחד אחרי השני.

היינו חברים בלב ובנפש, בטוב וגם ברע לצערי. עברנו הרבה דברים יחד, היו לנו הרבה חברים משותפים, ליוויתי אותו בהתלבטויות שהיו לו, האם לעבוד בכפר הירוק, האם ללמוד משפטים והאם לעסוק ביח"צ. הייתה תקופה שגרנו זה מעל זו, הוא היה ממש בן משפחה. הייתה בינינו קירבה אינטימית. אני באה מבית של בנות והוא היה האח שלא היה לי. בעלי היה מפקד שלו בצבא.

ידענו שהוא גיי עוד לפני שזה דובר, בעיקר על פי האנשים שהוא בא איתם במגע. היה עוד בן כיתה שלנו שהיה גיי ולא עשינו מזה סיפור, זה לא הפריע. למרות דעותיו הפוליטיות, הוא היה מאוד חברותי וחברתי. בעיניי הוא לא היה כל כך איש של קצוות.

מנחם חי כמה שהוא יכול היה, בצורה המיטבית. גילו את הסוכרת שלו כשהוא היה בצבא ומאז זה התדרדר מאוד. הוא התגרה בגורל, הכל היה בכאילו החיים הטובים, אולם היו לו חיים מאוד קשים עם המחלה. הרגיז אותי שהוא לא שמר על עצמו. בעלי רופא, ובאנו לדבר איתו שהכל הולך לכיוון אחד. הוא בחר לחיות את הרגע.