סמי אקהויז

חבר ילדות

תשע בסולם מנחם

ושנים זה כך היה: צ'יזי היה האדם והסערה, לא היה שקט היכן שהיה צ'יזי. אם זה לא היה מתנגש לי בלוחות הזמנים ההיסטוריים, הייתי מייחס את זכויות היוצרים ל "כי שקט הוא רפש" לצ'יזי.

תאוות חיים בלתי נגמרת, אהבה לאדם באשר הוא אדם, סקרנות ואינטליגנציה טבעית משולבים בהומור יוצא דופן היו המרכיבים של מחול הצעיפים האנושי והצבעוני הזה שנקרא מנחם או צ'יזי או שיזף או "אולי כבר די?", תלוי בנסיבות.

כמו ילד קטן הוא התבונן בחיים. אהבת האדם והחמלה הטבעית שלו גרמו לו להיות סוציאליסט אידיאולוגי עיקש בשנות ה-20 שלו. תאוות החיים האינסופית אפשרה לו את הגמישות להתענג על מנעמי החיים, כשעבר אל הצד האפל שבו שועי הארץ הזרימו לו מזומנים, והוא בתמורה רתם חלק מהסערה שלו לטובת האינטרסים העסקיים שלהם.

וגם כאן, אהבת האדם ששפעה ממנו אפשרה לו להביע את דעתו גם כשלא הייתה אהודה, בפני הפכים פוליטיים. והם הקשיבו. לא תמיד אהבו את דעתו, אבל אותו קיבלו ולו הקשיבו. ימין, שמאל, חילוניים, דתיים מכל הסוגים, כולם הקשיבו לו.

הוא באמת המליך מלכים, חברי כנסת ודאי, ראשי ערים ונשיא אחד לפחות. ההבנה הפוליטית שלו הייתה יוצאת דופן והאינטליגנציה שלו איפשרה לו לנמק, במידה מסוימת של הצלחה, את הגמישות האידיאולוגית שהפגין לעיתים בבחירות שלו בלקוחות שלו.

אך בדבר אחד לא הייתה גמישות, לא היו פשרות, והייתה מחויבות ועשייה לא פוסקים, לגמרי בהתנדבות. הוא היה מאילו שאחראים לכך שהיום תל-אביב מוגדרת כגיי פרנדלי. היה ממייסדי אגודת הלהט"ב, עמד מול חברי כנסת ונשיאים ותבע וקיבל הכרה, נלחם ללא לאות במי שאפילו נחשד באמירה שיכולה להתפרש כעוינת.

פעם כששאלתי אותו: "צ'יזי, מהיכן מגיעה המיליטנטיות הכמעט אלימה הזאת, איני מבין את הצורך?",  נעניתי בתשובה שסיימה את הדיון: "לא תבין, מעולם לא היית מיעוט נרדף". זכויות היוצרים בתחושה שאני מקווה שהיא נחלת הקהילה, של קבלה, רשומות גם על שמו.

אך עם תאוות החיים הגדולה הזאת הלך צל ענק של פחד גדול, פחד מהזיקנה, פחד מהבדידות, פחד מחידלון. סמוי, מחבריו הלא קרובים, היה פחד זה, אך מוחשי ואמיתי.

כה מוחשי היה הפחד שבמו ידיו יצק לו מנחם גוף וצורה, ובנה לו מפלצת אישית חסרת רחמים.

והסתערה עליו מפלצת זאת, מעשי ידיו להחריד, וטרפה אותו. כך, פשוטו.

נגיסה נגיסה תלשה ממנו את גופו, את כוחו, והסערה שככה.

כמו גנרל ותיק של החיים הוא נמוג לאט לאט. מאלפי חבריו נותרו בודדים ואימת הבדידות התגשמה

אף היא.

אני כותב דברים אלו כאילו ממרחק אך מרחק אין ודמעה בזווית העין יש.

געגוע גדול עולה בי, לאין ספור שעות ויכוח וצחוק ועניין שלא פסק, והבנה שאובדן גדול אישי הוא לי. אובדן גדול לחבריי הקרובים שהיו גם חבריו, ולילדיי, שאת אימם הוא הכיר לי, זכרונו ודאי מתחיל להיות עמום אצלם ככל שחולפות השנים.

אך אצלי זכרונו חי ואני יודע שכך אצל רבים מחבריו. לעיתים אני מדבר אליו, מספר לו, כועס עליו, מוכיח לו שצדקתי בוויכוח מלפני עשרים שנה, ובעיקר מכיר באובדן האישי ובאובדן של  כולנו.

אנושי, אך יחיד ומיוחד, והלך, ותמונת חיינו מעט פחות צבעונית.