מרצה למקרא. חברה מהפקולטה למשפטים

שיזף היה מתרגל של פרופ' ליאון בוים בקורס "תורת המשטרים" בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. ידעתי מי הוא, ראיתי אותו במסדרונות, אבל לא היה בינינו קשר. בסוף השנה נפגשנו בתא השמאל של "קמפוס". הוא ניגש אליי ואמר שקרא את הבחינה שלי והיא טובה. ככה בעצם נעשינו ידידים. היו לנו גם לא מעט ידידים משותפים. את התואר סיימתי לפניו, כי הוא היה סטודנט נצחי, וגם כי עשה מיליון דברים במקביל.

עם גמר הלימודים וההתמחות, במקביל למפגשים ב”אבטיחים” וב"צלע בירה", התחלנו לעבוד ביחד. אני כבר הייתי עו"ד פלילית בעלת ניסיון ומוערכת ואילו הוא הרגיש חוסר ביטחון בתחום הזה. הקליינטים המשותפים הראשונים שלנו היו משכם. נסענו לבקר אותם בכלא, בחיפושית הקטנה שלי (לשיזף, כידוע, היה רק טוסטוס), והיתה תחושה שזה מסוכן. פעם אחת זו אפילו היתה סכנת נפשות.

באותה תקופה ייצגתי את האנס האתלטי ותמונות שלי התפרסמו בעיתונים (בעיקר "בעולם הזה"). סמי, חבר טוב של שיזף מתקופת התיכון, ידע שאנחנו חברים טובים וביקש שיכיר בינינו, וכך נולד השידוך המפורסם של שיזף (צ'יזי). הוא אמר לי, "אני רוצה להכיר לך חבר טוב שלי". שאלתי, "מה הוא עושה?" הוא ענה, "יש לו מוסך". מלמלתי, "אני אמנם נואשת, אבל לא עד כדי כך". "את לא מבינה מה את מפסידה". הוא אמר. "הוא לא מוסכניק הוא פילוסוף".

עמדנו לבקר לקוחות בג'נין ושיזף אמר שהחיפושית שלי לא תשרוד את העליות התלולות ושנבקש מסמי את האוטו שלו. הגענו אליו בבוקר, יצא מהבית עלם חמודות בג'ינס וחולצה לבנה, כמו שאני אוהבת, עם משקפי שמש אופנתיים והפקיד בידי את מפתחות  האוטו. הוא הבטיח להתקשר אלי למחרת אבל התמהמה. שיזף ואני ישבנו ב"צלע בירה" והחלטנו לעבוד עליו. שיזף התקשר ואמר לו, "אתה לא מבין, היא השתגעה לגמרי, היא צורחת פה בנוכחות כולם שהבטחת להתקשר אליה. אתה חייב לבוא להרגיע אותה", וסמי ענה, "אני לא מתכוון להרגיע אותה או בכלל להתקשר אליה אבל לך אני מציע לא לעבוד איתה כי היא  מטורפת". למחרת בבוקר סמי, שקצת פקפק בתיאור של ליל אמש,  התקשר לשיזף ושאל אם הסיפור נכון.

הייתה בינינו חברות אמיצה רבת שנים. בילינו המון שעות ביחד. אצלנו ואצלו. תקופת "חדשות" הייתה רוויה בוויכוחים פוליטיים וגם ברכילויות. צרחות וצחוקים ויצרים, והמון אהבה. וכשנועם ורע ויערה נולדו הוא היה דוד צ'יזי. גם על היחסים שלו איתם אפשר לספר לא מעט אנקדוטות מצחיקות.

בשנתיים האחרונות לחייו הוא כבר לא היה במיטבו. הוא בעצם כבר לא היה שיזף. השיחות לא היו שיחות, והנושא העיקרי, אולי הבלעדי, היה החוליים והמכאובים. שמרתי איתו על קשר כי צריך, לא כי נעים. היו לי רגשות אשם. עדיין יש לי. והסוף כואב נורא. היתה בדידות ועליבות. עצוב לי. אבל הזיכרונות הנעימים יישארו לנצח.