חברה מהתיכון ומהאוניברסיטה
נפגשנו בבית הספר היסודי. מנחם היה חבר טוב של שרי גל, הידיד המיתולוגי שלה, ואני הייתי בכיתה של שרי, וכך נוצרו המפגשים המשולשים: הוא, שרי ואני. עבורי, בכיתות ד'-ו' הנוכחות שלו בחיים שלנו הייתה מפגש מאוד מרענן ומאתגר. הוא היה מלא שאר רוח, תמיד ידע יותר ממה שאני ידעתי, תמיד עורר למחשבה. הוא היה מאתגר, גורם מפתח.
בתיכון הוא למד בעירוני ד' ואני בגימנסיה, אולם הקשר נמשך. אני זוכרת שישבנו על הברזלים כחבורה וגם הסתובבנו על-יד הבית שלו. מנחם היווה השראה גם ברמה החברתית. בתקופת הצבא הוא תמיד הזמין אליו, ואני הזמנתי אותו אליי הביתה.
חגגנו יחד ימי הולדת, שנינו נולדנו ביוני. ההורים שלו וההורים שלי היו ילידי פולין וניצולי שואה. בלי הרבה מילים, חלקנו את החוויה של דור שני לשואה ואת האהבה לאוכל יהודי. הוא אהב שבאתי לבית הוריו, גם כשעדיין גר איתם וגם אחרי שבגרנו והוא עזב את הבית. התענגנו יחד על רגל קרושה, כבד קצוץ ודג מלוח נפלא שאמא שלו הכינה. הוא אהב אוכל טוב. גם אני. במבט לאחור, מכל המקומות שבהם חי או גר, המקום היחיד שלתחושתי הרגיש בו בבית, היה בבית הוריו.
בתחילת שנות האלפיים הייתי אצלו בכמה ארוחות חברתיות, ארוחות יומולדת. הוא היה נדיב ורחב לב. הזמין חבורה לא קטנה, ערך שולחן ארוך והאכיל והשקה את החברים ברוחב לב. בעשר השנים האחרונות לחייו הוא נראה עצוב, חלק מהאנשים שהיו סביבו ושפגשתי באותן ארוחות, לא באמת דאגו לו ולא באמת היה אכפת להם.
תמיד הייתה בי מין חמלה כלפיו. לא ידעתי אם אני יכולה לעזור לו, אבל עם כל ההו-הא שלו, הוא נראה לי בודד. במשך שנים כששאלנו אותו על זוגיות ועל ביחד, הוא ניער אותנו, 'זה לא אקטואלי'. מנחם לא היה מאוד מחובר לרגש, הוא גזר על עצמו סוג של ניתוק ששורשיו אולי בהיותו דור שני לשואה, אחר כך ההומוסקסואליות ובסוף ענייני הבריאות. להרגשתי, גם עם אלה שכן הייתה לו איתם אינטימיות, לא היו לו שיחות נפש. הוא היה גאה בנדיבות שלו וביכולת לעזור לשון ולאפשר לו חיים טובים. בשנותיו האחרונות ביקרתי אותו מספר פעמים. המחסור והבדידות בהם חי היו עצובים כל כך.