מיטל רוה מידלבוס

לשעבר לוביסטית ב"שיזף תקשורת" וחברה

את שיזף הכרתי בכנסת, כשעבדתי כעוזרת פרלמנטרית של ח"כ יהודית נאות ז"ל מ"שינוי". שיזף היה לוביסט ואיש יחסי ציבור, והוא הציע לי לעזוב את ירושלים (במקור אני מנצרת עלית) ולבוא לעבוד איתו במשרדו, "שיזף תקשורת", שהיה אז ברחוב שינקין בתל אביב ואני הסכמתי בשמחה. שיזף היה ידוע באותה תקופה בהצלחותיו במאבקים ציבוריים להכנסת תרופות לסל הבריאות, כגון תרופת ההרצפטין לנשים חולות בסרטן השד ותרופות אחרות לטיפול בילדים חולי סרטן, הוא גם ארגן בזמנו את אוטובוס הילדים הקירחים שעלה לירושלים שזכה לסיקור תקשורתי רב.

כשעבדנו יחד היינו מגיעים מדי שבוע לכנסת לטפל בענייני לקוחות המשרד, ביניהם גם לא מעט לקוחות פרו-בונו, כמו עמותת משפחות נפגעי הלם קרב, עמותת הצוללנים בקישון וגם אנשים פרטיים שנזקקו לסיוע במסדרונות השלטון.

די מהר הקשר בינינו הפך להיות הרבה מעבר ליחסי עובד-מעביד. עברתי מירושלים לתל-אביב ואחר כך עברנו לגור יחד ביפו, ברחוב שערי ניקנור עם חבריו אלי ויניב שרון וילדיהם ומעת לעת חברים נוספים שהצטרפו לתקופות משתנות. כנהנתן וסוכרתי פורק העול שהיה, הוא מאוד מאוד אהב מסעדות ואוכל טוב יחד עם חברה טובה. היינו אוכלים ארוחות בוקר מושחתות מדי שבת בבוקר עם חבריו למועדון ארוחת הבוקר, הולכים לסמי ואסנת לחמין מרובה משתתפים, יורדים על טוסט נוטף חמאה בקפה תמר ונזכרים בערגה (אני מטאפורית) במנת האסקרגו הנפלאה שאכל פעם בקפה דה קלוס באמסטרדם.

זו הייתה בשבילי תקופה מדהימה, הייתי בת 23 ואיתו היו לי חיי חברה מעניינים, עשייה מגוונת ומרתקת, עושר תרבותי וסיפורים לספר עליהם לכל החיים. כמו אז, זמן קצר לפני שפרצה האינתיפאדה השניה, כשנסענו עם חברים לסופ"ש במלון אלוואחה על חופה הבתולי של עזה, כאורחיו של ח"כ אחמד טיבי ואחיינו המקסים. ישנו בבונגלו על שפת המים וארוחות הבוקר היו על טהרת החומוס והפול. אפילו ניגבנו חומוס במסעדה וטיילנו קצת, אבל מנחם היה שקוע כל העת במאבטח המסוקס ותכול העיניים שהוצמד אלינו.

שיזף היה מאגר בלתי נדלה של ידע, שהוא אהב מאוד להרביץ באחרים. כשלא הכרתי התרחשות פלונית שאירעה בכנסת אלמונית, היה מביט בי במבט נכלם ומאשים אותי בבורות תהומית שלא ייתכן שכלל תתקיים בעולם ואני, כדי להצליח להימלט מתישהו מחרצובות לשונו, הייתי רצה וקונה אנציקלופדיות. מאוחר יותר בעידודו הלכתי ללמוד משפטים.

הושפעתי ממנו עמוקות, מאיש הרוח והספר שהיה (עד היום נמצא אצלי העותק שהשאיל לי ולא הוחזר, של "משפחתי וחיות אחרות" של ג'ראלד דארל) ומהחשיבה הלא קונבנציונלית שלו. הוא הטיל ספק בכל דבר ושום דבר בעיניו לא היה חד ממדי. למשל, כשדובר על הפגיעה בזכויות אדם הכרוכה ברכישת איברים להשתלות בעולם השלישי, הוא תמך בכך ואמר שאינו יכול לשכוח את פניהם של חולי דיאליזה שליווה בתהליך, כשירדו מהמטוס שהם יכולים לשתות מים. אני זוכרת שהזדעזעתי והתפעלתי באותה נשימה.

באופן כללי שיזף לא נמנע כלל מלהביע דעות פרובוקטיביות ולעומתיות, תמיד שאף לעורר וויכוח, לאתגר מוסכמות ולצאת נגד הדעה הרווחת גם כי היה חשוב לו וגם כי, וכולם ידעו, שהוא מאוד אהב לעצבן. להטריף, למעשה. באותה תקופה גם היה לו טור אישי בעיתון "מעריב" בו הוא נהג לספר על חייו, חבריו וענייניו הבריאותיים, אבל היתה זו עבורו גם אכסניה להתווכח ולהיכנס ביריבים שלו בכתיבתו המחודדת.

ובגלל שכל אלו היו חלק בלתי נפרד ממנחם ומאחר שהכל תובל בחן והומור, וכריזמה יחד עם גמלוניות קיצונית ונטייה להתלכלך, הכל היה נסלח לו והוא היה אהוב ומוערך על הרבה מאוד אנשים.

עם השנים מנחם הפך לחלק מהמשפחה שלי, הוא הכיר אותם ואפילו הספקתי להכיר לו את בעלי ההולנדי וים, והוא היה מרוצה ממנו מאוד. את ילדיי הוא לא הספיק להכיר. גם לקראת הסוף, כשלא הבנתי שמגיע, דאגתי לו והוא ידע שאני אוהבת אותו. אני מתגעגעת אליו והוא חסר לי מאוד.