האח הגדול
שש שנים הפרידו ביני לבין מנחם אחי. אני נולדתי במחנה עקורים בגרמניה, והוא כבר נולד בישראל ב-15/6/1955. אחי מנחם שיזף שמר גם על שם משפחת הורינו, צ'יזבסקי, שם פולני, שלא הצלחנו לברר מה מקורו, אולי מאיזה כפר.
הורינו, אסתר-אסתרק'ה ופנחס, שניהם מלודז', הכירו עוד לפני המלחמה. כשפרצה המלחמה אבא נשלח למחנה עבודה בצ'סטחובה, לעבוד עם כימיקלים, ואמא נשארה בגטו לודז' כמעט עד סוף המלחמה. בסוף אוגוסט 1944 נשלחה לאושוויץ עם כל משפחתה. אמה, אחיותיה וילדיהן נשלחו מיד למשרפות, ואילו היא שהתה חודש במחנה, ובהמשך נשלחה למחנות עבודה.
אמא גדלה בבית מאוד דתי, אביה היה חסיד של הרבי מגור. אמא התפקרה עוד לפני המלחמה, ואבא שלה לא ידע על כך או שהעלים עין, ואיפשר לה ללמוד. היא הייתה הבת היחידה מכל בנותיו שלמדה בתיכון ונבחנה לבגרות. היו לה תשעה אחים ואחיות, אולם רק היא ושניים מאחיה שרדו.
בשנת 1951 עלינו לישראל. כשהגענו לארץ התגוררנו בשכונת מנשייה ביפו, דוד שלנו שעלה ארצה כבר ב-1947 שמר לנו דירת גג בבית ערבי שננטש, בבניין שבו גרו עוד כמה משפחות יהודיות. אני חושב שכאשר מנחם נולד עברנו להתגורר בתל-אביב, ברחוב ברטנורה 15, שם גרנו כל השנים. למרות שההורים לא דיברו על זה יותר מדי, המלחמה הייתה נוכחת בבית כל הזמן, 95% מהחברים שלהם היו משם או ממחנות העקורים.
כשהיינו ילדים, מנחם נסחב אחריי כל הזמן. לא כל כך סבלתי את זה. כשהתבגרנו, זה השתנה ונהיינו מאוד קשורים זה לזה. מנחם היה אדם מאוד מוחצן, מאוד אֶקסְטרָווגַנטי, ואני טיפוס די הפוך. מנחם ירש מאמא שלנו את האהבה לחברה. הבית היה בית פתוח, תמיד באו חברים ובהרבה מקרים גם נשארו לישון.
מנחם מאוד אהב את שני הילדים של רחלי ושלי, עידן ואביב. כשהם נולדו הוא הציף אותנו במתנות, באותן שנים הוא היה שליח עיתון "חדשות" בלונדון והוא הביא ושלח לנו משם את מיטב האופנה של mother-care. כאוהד שרוף של הפועל תל- אביב, ששנא את מכבי בכל נפשו ומאודו, הוא לקח את בניי איתו למשחקים. הבנים מאוד אוהבים אותו. אביב אפילו הולך בדרכו, הוא לומד משפטים ומעורב פוליטית.
מנחם, מאז שאני זוכר אותו, היה מעורב פוליטית ותמיד בצד השמאלי של המפה. הוא יצא בשצף קצף כנגד כל דבר שנראה לו כעוול, למשל היחס לפלסטינים. אני לעומתו שמרן פוליטית, תמיד הייתי במפלגת העבודה. לא התווכחנו בינינו, אני לא וכחן בנושאים פוליטיים.
תמיד ידענו שהוא גיי, זה היה באוויר, אבל לא דיברנו על זה אף פעם. אנחנו משפחה שלא דיברה. הוא יצא מהארון רק אחרי שאמא נפטרה ב-1997, לא רצה לפגוע בה. הוא היה מאוד פעיל באגודת הלהט"בים, היה אחד מיושבי הראש הראשונים של האגודה, והצליח לשנות את יחסו של הנשיא דאז, עזר ויצמן, אל חברי הקהילה.
הפטירה של אמא הייתה טראומטית. היא נפטרה בשנתה בפתאומיות. חשבנו שהיא הייתה בריאה, חוץ מכל מיני מחלות קטנות של זקנים. היא הייתה כבת 80 במותה, וככל הנראה לקתה בדום לב. אבא נפטר עשר שנים אחריה.
מנחם ואני דיברנו כל יום-יומיים. לפעמים ממש התפוצצתי מסגנון החיים שלו. הוא חי בצורה די מופקרת ולא שמר על בריאותו. מנחם אכל כל מה שאסור לו לאכול וזה התנקם בו. גם הפזרנות שלו הרגיזה אותי, והעובדה שהיו סביבו טיפוסים שלא אהבתי, אבל מנחם היה חייב להיות מוקף באנשים, הוא לא יכול היה להיות לבד עם עצמו. הוא טיפח כל מיני אנשים, כל מיני ארחי פרחי, היה מוקף בעדת חטפנים ולקחנים שהוא פרנס. אני לא חושב שזה היה על רקע מיני, אולי חלק כן, אבל לא שאלתי שאלות. מנחם היה טוב לב, דאג לכל מיני חלכאים ונדכאים, אבל כשהיו לו בעיות אני סייעתי לו עם הבנק.
אבא אמר שמנחם יגמור על ספסל ברוטשילד, וזה היה כמעט נכון. בסוף חייו הוא חי בעליבות נוראית. היו לו שלוש דירות, והוא גמר בדירה שכורה בשכונת שפירא.
את הראשון בסדרת הצנתורים שלו הוא עבר בגיל 49, ולאחר קטיעת רגליו סבל מכאבים. הוא היה חולה כליות והמתין כמה חודשים להשתלת כליה בקולומביה, אולם התברר שהוא איננו מתאים להשתלה. כעבור זמן נסע להודו, וגם שם הוא נמצא כלא מתאים להשתלה. בסופו של דבר הוא עבר השתלת כליה בסין, שלאחריה היה מאושפז לזמן מה באיכילוב. ההשתלה הזו הצליחה לכמה שנים, אבל בסוף ימיו הוא חזר לדיאליזה.
בחמש השנים האחרונות לחייו מנחם היה מאוד חולה. הוא ישב בכיסא גלגלים, קטוע רגליים, ולמרות שהיה לו אוטו, לא היה כל כך נייד. הוא הרגיש מוזנח ונטוש. חלק גדול מחבריו התנתקו ממנו, לא באו לבקר, לא טלפנו. כלוביסט הוא עזר להרבה אנשים להיבחר לכנסת, והם לא זכרו לו את זה ביום סגריר. אנשים שהוא החשיב כחברים שלו, הפנו לו עורף, וזה פגע בו.
היה לו קשר עם המטפלים שלו. היה אחד שהוא מאוד אהב, שעזב ונסע לקנדה כי שם הוא יכול היה לקבל אזרחות. המטפל האחרון הגיע למנחם רזה ויצא שמן. מיד אחרי שמנחם נפטר הוא וחברים שלו פשטו על הדירה ולקחו כל מה שרצו, ואז הוא טס בחזרה לפיליפינים.
מנחם לא דיבר איתי אף פעם על המוות, אבל הייתה לי תחושה שהוא לא רוצה לחיות. הוא היה מפורק לגמרי, הרעיב את עצמו ובחודשים האחרונים נראה כמו שלד. עור ועצמות.