עו"ד וחבר מהקהילה

ידעתי מיהו עוד לפני שנפגשנו, והמפגש הראשון שלנו לא היה חיובי. מנחם היה אז יו"ר האגודה של הקהילה. התראיינתי בתוכנית של משה נגבי ברדיו ודיברתי על תחנות דלק שייצגתי, ומנחם שלח תגובה נזעמת בשם חברת "פז". ברדיו לא התרגשו. הם היו מורגלים לתגובותיו הנזעמות.  מנחם תמיד ייצג גופים שהיו שנויים במחלוקת. הוא היה חלק מהתא הפוליטי 'גאות' שהיה במר"צ, התא הפוליטי הראשון של הקהילה. בהמשך התיידדנו מאוד. אני כתבתי בעיתון "הקשת" של הקהילה והוא ראיין אותי ברדיו.

מנחם היה היו"ר המיתולוגי של האגודה. בתקופתו היא הייתה הארגון הכי גדול וזה היה ההישג הכי גדול שלו בעיניי. צריך לזכור שהיחס אל הקהילה עבר שינוי מדהים במרוצת השנים. כיום דגל הקהילה מתנוסס על בית עיריית תל-אביב, אולם בעבר בהפגנה של חברי הקהילה השוטרים לבשו כפפות כדי לפנות בכוח את המשתתפים. בשנות ה-70 חברי הקהילה קראו לעצמם "נעימים ונעימות", והיה מצעד עלוב עם מסיכות. למעשה מנחם עמד מאחורי המצעד הגלוי הראשון של הקהילה. המצעד הזה שצעד מכיכר רבין ועד גן העצמאות, התקיים בשנת 1998, שבה קרה עוד דבר טוב לקהילה: הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון.

גם מפגשי נציגי הקהילה עם רובי ריבלין בעת שכיהן כיו"ר הכנסת ועם אריאל שרון כשהיה ראש ממשלה, היו בזכות מנחם. עם שרון, הוקצבה לנו רבע שעה וישבנו אצלו (זה היה ביום הולדתו) שלוש שעות.

כשהוא לא נבחר פעם נוספת לתפקיד יו"ר האגודה זה די פגע בו, והוא כתב על כך בטור שלו בעיתון "העיר". בכתיבתו מנחם קצת הוציא אותי מהארון. החברות של אימי ידעו שאני הומו, רק אמא שלי חשבה שהן לא יודעות.

מנחם היה אידיאליסט בדרכו, עשה הרבה כסף בגיל מאוד צעיר, והיה מארח מאוד נדיב, איש נורא נחמד שלא שמר על הבריאות שלו והמשיך לאכול מאכלים מתוקים ושוקולד למרות הסוכרת.  אני זוכר אותו רוכב על אופניים ובהמשך על אופנוע. תמיד הוא היה מוקף באנשים, וזה הזכיר לי את הפמליה שהייתה הולכת עם האציל ממקום למקום וחיה על חשבונו.