חבר מהתיכון ומהחיים

אני אתחיל דווקא מהסוף, באירוע טראומטי. ערב לפני שמנחם נפטר באתי לבית החולים לאשפז את אבי באיכילוב. לאחר שהסתיימו הבדיקות במיון העלו את אבי למחלקה פנימית. שתי מיטות לידו שכב מנחם. דיברנו קצת, הוא נראה רע מאוד. כשבאתי למחרת ראיתי שהמיטה של מנחם ריקה, מסודרת ומוכנה לחולה חדש. היה לי די ברור שהוא לא עבר את הלילה בשלום, ובאמת אמרו לי שהוא נפטר. ככה התוודעתי לפטירתו, כך הסתיימה ההיכרות בינינו.

בנעורינו כולנו קראנו לו צ'יזי. למדנו באותה שכבה בעירוני ד', ובכיתה ט' היינו יחד באותה כיתה. בכיתה י' הוא הלך למגמה הסוציולוגית ואני למתמטית-פיסיקלית. הוא היה דמות מאוד דומיננטית, תמיד ריכז את כל תשומת הלב, תמיד היה במרכז העניינים, במרכז הבמה בכל האירועים. הוא היה פעיל חברתי ופוליטי ומאוד מעורב. הייתה לו דעה על כל דבר ודעותיו היו בדרך כלל מעוררות מחלוקת. הוא תמיד צעק וצרח וכולם היו בעדו ונגדו. המורים אהבו אותו אבל הלימודים עניינו אותו פחות.  ידו הייתה בכל ויד כל בו.

הוא היה הרוח החיה של הכיתה ותמיד קולו נשמע. תמיד היה במצב רוח יוצא מן הכלל טוב, אני לא זוכר את מנחם במצב רוח רע. היה לו חוש הומור יוצא מן הכלל , אפשר היה לצחוק איתו על הכל, היה בחור כיפי לחלוטין.

בתיכון לא ידענו על ההומואיות שלו, וכשהוא יצא מהארון, הוא עשה את זה ברעש וצלצולים, במוחצנות מלאה ובגאווה. אבל מנחם היה ההיפך הגמור מכל סוג של התנשאות, הוא לא חשב מה יגידו עליי. צעק, דיבר, צחק, ניצל את החיים עד הסוף.

הוא התחיל את לימודי המשפטים שנתיים לפניי וסיים אחריי, כי הוא נהנה מהחיים הסטודנטיאליים. בהמשך הלך להיות לוביסט ומאוד הצליח. לא כל כך בא לו להיות עורך דין. פה ושם נפגשנו באירועים חברתיים.

מנחם היה דמות מרתקת, ציורית ומוחצנת במובן החיובי של המילה. לא היה רגע משעמם לידו, תמיד השיחה קלחה, כולם דיברו אחד לתוך דברי השני, ומנחם צעק מעל כולם. הוא חי בשמחה ובכוונה, ובחר לחיות כך עם גברים, עם אוכל ועם שתייה, "אני עושה מה שמתחשק לי וטוב לי, אם זה ייגמר זה ייגמר", היה אומר.