עו"ד וחבר
ליום הראשון ללימודי המשפטים באוניברסיטה, מנחם הופיע במכנסיים קצרים, מכנס אחד היה מקופל והשני לא, ועל ההתחלה נעמד מולנו וערך בחירות לוועד. הוא נבחר, וככה הכרנו. איתנו בכיתה היו גם השופט עדי אזר ז"ל שנרצח לפני שנים אחדות, והשופט העליון יורם דנציגר. אני חושב שמנחם לא הפך לעורך דין כי הוא היה רגשן מדי, מאוד מזדהה, לוקח ללב. הוא העדיף לכתוב, היה כתב מוצלח מאוד.
פעם הוא כתב עליי בעיתון "חדשות". תחת הכותרת "ששי זיכויים" מנחם סיפר על 12 זיכויים שבהם זכיתי. לשכת עורכי הדין העמידה אותי למשפט כי אז אסור היה לעשות לעצמך פרסומת. מנחם העיד במשפט ואמר שהוא לא דיבר איתי אלא עשה את הכתבה בעקבות מעקב שלו אחריי. בלשכת עורכי הדין זיכו אותי, ובסוף המשפט אמרתי לשופט "13 זיכויים".
בשבתות הרבינו לנסוע לטייל, מנחם, אשתי- שהוא היה חבר טוב שלה, הבנות ואני. נסענו בעיקר לקיבוצים ובהמשך גם לכפרים ערביים, שם הוא הרגיש בבית והיו לו חברים. מנחם חי את הרגע, אם בבזבוז כספים ואם בהתנהלות מול מחלת הסוכרת. היו לי המון שיחות איתו על זה, כשאכלנו בכפרים ערביים הוא תמיד אכל בקלוואה ואת כל הסוגים.
היינו הכי שונים בעולם, אולם האהדה לקבוצת הפועל תל-אביב הייתה משותפת לנו. כשהוא דיבר על פוליטיקה זה מיד עצבן אותי. אמרתי "אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה, בשביל להתווכח משלמים לי כסף". הוא אמר "כן", והמשיך עם הפוליטיקה, אבל אלה היו ריבים ידידותיים. הוא גם אהב לזעזע, כמו למשל כאשר הופיע אצלי במשרד עם שקית השתן גלויה. אמרתי "תסתיר, לא כולם צריכים לראות".
כולם ידעו שמנחם גיי חוץ ממני. יום אחד הוא התראיין על כך בעיתון "העיר", ואז אמרתי "מנחם, אומרים עלייך ש….'". הוא לא אישר ולא הכחיש.
הוא עזר לכולם, הכיר את כולם, חיבר את כולם עם כולם, הפנה אליי כל מיני אנשים שעליהם אמר, "הוא הכי קרוב אליי, תעשה לו הנחה". כולם אהבו את המסיבות שלו, יהודים, ערבים, כדורגלני צמרת, ראש ממשלה, עיתונאים ועורכי דין. הוא השקיע המון בקשרים חברתיים, היה מהיר חימה וכל דבר לקח אישית.
בחודשים האחרונים לחייו דיבר המון על הבדידות. נהג לומר "אני כל הזמן עם כולם אבל תמיד נשאר לבד". לא היו לו ילדים אבל כן היו לו המון חברים. איש מדהים. מותו ציער רבים, ואנחנו מסרבים להתנחם.