אחיין
חמישה בינואר תמיד יסמל בשבילי יום אבל מיוחד: יום מותו של דודי האהוב והיקר, מנחם שיזף, שחבריו הרבים קראו לו גם שזו, צ'יז ובעוד שלל כינויי חיבה. מנחם היה איש עטור פעלים ופרסים – יו"ר אגודת הלהט"ב וממארגני מצעד הגאווה הראשון בתל אביב, קיבל את פרס יקיר "העיר" ועוד שלל פרסים ותארים כאלה ואחרים.
אך יותר מכל, מנחם היה איש ספר וחבר אמת. היה איש מכבד שידע לאחד בין קצוות הקשת הפוליטית והריץ רבים וטובים לכנסת ואף לנשיאות המדינה. בין חבריו הטובים היו מצד אחד יוסי שריד, איש שמאל מובהק ומהצד השני היה ראובן רובי ריבלין, איש ימין מוהבק בזמנו וכיום הנשיא החביב על כולנו. מנחם היה איש של מילים, עם הרבה מאוד ציניות.
בשיאו היה איש חזק ומשפיע במדינה, ידע עושר אינסופי ותמיד ידע גם לחלוק עם משפחתו ועם חבריו. מה שתמיד הדהים אותי הייתה נתינתו חסרת הפשרות לאנשים נזקקים. הוא אימץ אותם אל ביתו ונתן להם קורת גג כשאף אחד אחר לא היה מוכן להסתכל לכיוון שלהם.
מגיל צעיר, הוא התמודד עם מחלת הסוכרת. בערוב ימיו, מחלתו של מנחם תפסה תאוצה, בריאותו הידרדרה והוא טופל בדיאליזה. בהמשך, עבר שתי השתלות כליה ושתי רגליו נכרתו כתוצאה מהסוכרת. מנחם ירד מנכסיו ולמרבה האכזבה גם ממרבית חבריו. אנשים שהיו בני בית אצלו, פתאום לא החזירו טלפונים. אנשים שקיבלו כל כך הרבה אהבה חומרית ונפשית ממנחם החלו מתעלמים מקיומו. רק קומץ חברי ילדותו נשארו איתו עד סוף ימיו. הם ועוד כמה יחידי סגולה, חברי אמת שרחשו לו אהבה.
אם יש משהו שלמדתי ממנחם זה לאהוב ללא תנאים, לא לצפות לתמורה לעולם ותמיד לנסות להבחין מי הם חבריך האמיתיים.
נוח על משכבך בשלום דוד יקר שלי. אני אוהב אותך לנצח נצחים ומתגעגע כל יום.