ידיד אמת

לפני 40 שנה, הייתי פרשה חסויה. משנת 1980 ועד 1987 אסור היה לדווח אפילו על דבר המעצר שלי. יוסי גינוסר מהשב"כ, שהיה החוקר האחראי בתיק שלי, בדה ראיות בענייני, שיקר והציג תמונה שקרית והורשעתי בבית הדין הצבאי. הייתי שבע וחצי שנים בכלא, ומבחינת הציבור לא הייתי קיים.

לאחר שערעור אחד שהגשתי נדחה, ערערתי לבית המשפט העליון. לצורך כך, הייתי צריך עוד נסיבות תומכות. בשנת 1986, כשהמתנתי לערעור, התפרסמה בעיתון "חדשות" כתבה בהמשך לפרשת קו 300, שלפיה אנשי שב"כ העלילו על איציק מרדכי. בעיתון התפרסמה גם תמונה של גינוסר. כשנודע לי שגינוסר הוא אחד מאנשי הפרשה ושהוא קיבל חנינה על בידוי ראיות, צירפתי עובדה זו לבקשתי לערעור על מנת לחזק את הטענות שטענתי נגדו במשך שבע שנים.

העניין שלי הגיע לכנסת ע"י ח"כ ממפלגת שינוי שהגיש שאילתא אודותיי לראש הממשלה יצחק שמיר. חשוב לזכור שבאותן שנים נושא השב"כ היה חם מאוד בעקבות פרשת קו 300, וכך הפרשה שלי יצאה לתקשורת, למרות שהצנזורה ניסתה למנוע זאת. כל העיתונים היו בעדי, אבל מי שעמד בחזית התמיכה בי היה מנחם שכתב אז בעיתון "חדשות". הוא הגיע אל ביתי בכפר כמא, ונפגש עם המשפחה שלי. בעצם עוד לפני שאני הכרתי את מנחם, הוא הכיר את משפחתי.

מנחם ואני נפגשנו לראשונה ביום השחרור שלי מהכלא. שוחררתי מכלא 4 בחצות. דודים שלי ואחי באו לקחת אותי הביתה, והעיתונאים התנפלו עלינו. כל אחד דחף מיקרופון. באוטו, אופל קדט, היה מקום אחד פנוי, וכל העיתונאים נלחמו להיכנס לאוטו ולנסוע איתנו לכפר כמא. הדודים ואח שלי זכרו את מנחם מהביקורים שלו אצל המשפחה, וככה יצא שהוא נסע איתנו מצריפין עד לכפר ושם עשו לנו קבלת פנים חגיגית. כל הדרך מנחם ראיין אותי וככה בעצם הכרנו.

מנחם כל הזמן נכח, הוא לא היה ביישן. היה אכפת לו ממני ומהעדה, והוא לא חסך בפרסומים נגד השב"כ על העוול שנעשה לי. הוא לא היה מסויג. עיתון "חדשות" שאותו ייצג מנחם, היה הכי לוחמני בפרשה שלי, ואילו עיתון "מעריב" היה הכי מסויג. מנחם היה לוחמני ואמיץ.