חבר ולקוח

פיקאסו היה בית-קפה ומלון, וגם משרד של מנחם. היה לו מקום קבוע בקפה והוא קרא לפינה הזו "המשרד שלי". שיזף אהב מאוד אוכל, למרות כל המגבלות שלו. הוא גילה אותנו בתחילת דרכנו. הוא גם היה מאוד קריפי: הוא קלט מה הרקע שלי, משיכון המזרח בראשון לציון, וקרא לי "הילד מהכיתה של זהר ארגוב", מה שבאמת הייתי. גדלנו יחד זהר ואני.

כנראה שהבאתי ז'אנר חדש לתל-אביב באותה תקופה. זה היה מטבח חדש עם שף צרפתי, צלחות גדולות, התרכזתי בחומרים ובטעמים והכל היה טרי, לא היו לי פריזרים. בתל-אביב לא הכירו את הז'אנר הזה בכלל, גם מוקפד וגם לא יקר. ושיזף מאוד אהב את העשייה שלי. הוא הזמין אנשים לשבת איתו, והיה לו סידור איתנו שהוא משלם פעם בשבועיים או פעם בחודש.

שיזף התחבר אליי מאוד. היו לי איתו שיחות נפש. אחרי שהוא סיים את הפגישות שלו, דיברנו שעות. הוא אהב 'לראיין' אותי. הוא נהג לומר לי, "עכשיו אני לא עובד, עזוב אותי". בשבילי לדבר איתו זו הייתה שעת טיפול, במקום פסיכולוג אינטילגנטי. היו לי המון לחצים בעבודה אז. המקום היה במרכז הבוהמייני של תל-אביב, המון סוגי אנשים הגיעו. היו במקום כל מיני מחנות, כל מיני כותבים עשו את עבודתם וראיינו אצלי. גם רון מיברג ואדם ברוך ישבו אצלנו.

שיזף היה מגיע יום יום במשך שש או שבע שנים, היה מאוד לויאלי למקום. במשך שנה שיזף גם היה היחצ"ן שלנו. אחרי שפתחנו את פיקאסו פתחנו גם מקום שנקרא פאלומה פיקאסו. באותם ימים יצא גם בושם בשם "פאלומה פיקאסו". ג'יימס ריצ'דרסון הביאו לארץ את פאלומה, בתו של פיקאסו ובעקבות הקשרים של מנחם, ארגנו לכבודה ארוחה אצלי בפאלומה פיקאסו. ארגנו ארוחה מדהימה ל-60 איש. ישבנו חצי ערב יחד, יצאנו יחד לדרינק, ואחרי שבוע קיבלתי תביעה להסיר את השם "פאלומה פיקאסו" תוך 48 שעות מהמסעדה, ולא, הם יתבעו אותי בסכומי כסף גבוהים. מאחר וגם פיקאסו וגם מאטיס אהובים עליי, שיניתי את שם המסעדה למאטיס.

שזיף היה איש מיוחד אבל לא קל. מי שלא הכיר אותו ממש, התרחק ממנו. היו לו לפעמים קטעים לא נעימים, אבל אנחנו ממש הערכנו האחד את השני.