פרופסור למדע המדינה ותקשורת

בסוף שנות ה-80, שנינו עבדנו ב"חדשות". אני הייתי כתב צעיר ומנחם היה כתב ותיק. נסעתי ללימודים בברקלי-ארה"ב ולקראת חזרתי לארץ, באתי הנה לארגן את המשך לימודיי ולחפש עבודה. יצרתי קשר עם שיזף, ודי מיידית התחלתי לעבוד אצלו, בינואר 95'. עבדנו יחד כשנתיים, אולם בהמשך הוספנו לשתף פעולה.

למרות שלא עבדתי אצלו במשרה מלאה, קשרי העבודה שלי איתו היו כמעט יום-יומיים. זה היה קשר טוב מאוד. מנחם היה אדם בלי גבולות, והגבולות בין העבודה לפן החברתי היו מטושטשים, מה גם שהעבודה התקיימה אצלו בבית כאשר הוא גר במגדלי האופרה. הכל התערבב, עבודה, חיים פרטיים, בני-זוגו , חבריו וחברותיו, זה היה מנחם.

מנחם היה אחד הראשונים, אם לא הראשון, שהכיר לישראל את יועצי התקשורת הכוכבים, אלה שהיו יותר בולטים מהלקוחות שלהם. הוא זה שסימן את העלייה המטאורית בשנות ה-90 של יועצי התקשורת בארץ, הוא היה אחד הבולטים שבהם והיה מראשוני הלוביסטים. הוא ידע איך להיות בתקשורת, הוא היה אימפולסיבי ואקטיבי.

מנחם הבין את הדברים מתחושות בטן, הוא לא עשה עבודות מחקר. הייתה לו יכולת ריכוז של ילד בן שלוש. בפגישות עם הלקוחות לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. לקוח היה בא אליו כדי לסגור חוזה, ומנחם לא הפסיק לענות לשיחות טלפון פרטיות. ההתנהלות שלו בענייני עבודה הרגיזה אותי. תמיד צחקתי שיש סידור עבודה ברור בינינו: הוא מביא את הלקוחות, אני עושה את העבודה והוא לוקח את הכסף. מה שכן, הייתה לו הבנה עמוקה מאוד בפוליטיקה הישראלית ובתקשורת. במובן הזה הוא היה מקצוען.

טיפשות וחוסר צדק וכמובן שגם החלטות שיפוט לא מוצדקות לדעתו נגד הפועל תל-אביב, מאוד הרגיזו אותו. הוא באמת לא היה סבלני לטיפשות. טקט לא היה קיים אצלו, ועם זאת הוא היה אחד האנשים טובי הלב שאני מכיר. מצד אחד, הוא רב עם כל העולם, ומצד שני, גם בימים שהוא עשה המון כסף וגם הוציא המון כסף, הוא תמיד נשאר מנחם. למרות שהוא הכיר בערך עצמו, תמיד היה חסר ביטחון. הוא הסתכל על כל האנשים בגובה העיניים, היה מאוד אכפת לו מאנשים והוא לקח ללב.

אמנם הייתי עובד שלו, אבל גם הייתי קצת 'המבוגר האחראי' בכל הקשור להתנהלות הכספית שלו וענייני הבריאות. ההתנהלות שלו בשני התחומים הללו, הייתה חסרת אחריות בצורה קיצונית. למשל, הוא היה מחליט מעכשיו לעכשיו שהוא טס לסופ"ש באירופה עם חבר, וכשחזר הוא תמיד היה מזועזע מכמה כסף הוא הוציא שם, מה שלא מנע ממנו לחזור על כך זמן קצר לאחר מכן. הוא הרבה לאכול מאכלים שלא היו בריאים לו והוא היה מודע לזה. אמרתי לו, "מנחם, אתה מחשב את קיצך לאחור במודע'".

בשנותיו האחרונות, כאשר נאמר לי שמצבו קשה, נסעתי אליו לדירה בדרום תל-אביב. זה היה ביקור נוראי. מנחם ישב בכיסא גלגלים, ברגליים היה לו נמק מוחלט, והוא עדיין לקח משהו לאכול עם סוכר. באותו רגע זה הספיק לי. קמתי והלכתי, ומאז לא ראיתי אותו