ראובן רייף

חבר מהפקולטה למשפטים

מנחם היה אדם נפלא, ססגוני, מצחיק, שנון, אינטואטיבי, אסוציאטיבי וחדור להט בכל אשר עשה. הכרנו דרך עו"ד עודד ערן, שהיה שותף שלי. הקשר החל כחברות, ולימים היה למנחם ולי שיתוף פעולה מקצועי – הוא היה יועץ תקשורת ואני עסקתי בייעוץ משפטי למשפחת אלתרמן לאחר שבתם סשה אלתרמן נפגעה באסון המכביה. החברות נמשכה גם לאחר מכן.

כשעבדנו על התיק של סשה אלתרמן – מנחם עבד באופן בלתי מסודר, ולא אחת היה קשה להכניס אותו לתלם. לא פעם, לא ראינו עין בעין את אופן העבודה, אבל בסופו של דבר למנחם סולחים על הכל, כי מנחם כמו מנחם היה גם קצת ילד מוחצן ורגשני.

היינו אמורים לנסוע לאוסטרליה בהקשר לפועלנו המקצועי בנושא אסון המכביה. טסתי לפניו והיינו אמורים להיפגש שם – אולם כאשר מנחם הגיע לסינגפור, הוא גילה – באורח אופייני לו מאוד – שאינו יכול להמשיך ליעד, משום שלא טרח להוציא, לפני נסיעתו, ויזה לאוסטרליה, ולכן הוא נאלץ להתעכב שם עד שהעניין הוסדר. פעם אחרת הוא הצטרף יחד עם בן זוגו דאז, לנסיעת נופש לכרתים, שערכנו אשתי ואני עם זוג חברים שלנו.

מנחם רדף צדק ללא לאות, זעק את כאבם של המקופחים. חוסר צדק ושחיתות הרגיזו אותו.  מבחינה זו מנחם היה ונשאר הנער מהשומר הצעיר. הפעילות הכי חשובה שלו בעיניי הייתה פעילותו למען קהילת הלהט"ב ולמען אנשים שקופחו. הוא הפעיל את קשריו – שהיו רבים, בזמנו – למען אנשים שנפגעו. מנחם היה שמאלני בהשקפותיו ונשא את דגל השמאל הסוציאליסטי בלהט רב. הוא היה נדיב, שש לעזור, עקשן ודבק תמיד בעמדותיו בצורה נוקשה. התנהלותו הייתה רוויית רגש – וחברויות לא מעטות שלו הוקרבו על מזבח ויכוחים אידיאולוגים עקרוניים – או היעלבויות בשל דברים של מה בכך; אולם לרוב – לאחר חלוף זמן – יחסיו עם אותם חברים שבו להיות כשהיו.

מנחם היה איש רעים להתרועע ואהב להיות מוקף באנשים, כמעט בכל שבת הוא אירח אצלו. הוא עבר דירות רבות, אבל תמיד התקשר להזמין אותנו, אף אנו הזמנו אותו אלינו.  כשמנחם חלה ביקרתי אותו כמה וכמה פעמים בבית החולים, והמשכתי לבקרו כששוחרר לביתו בכיסא גלגלים, ובמצב כלכלי גרוע.

הגם שבתקופה שבה היה בשיא פועלו, הוא עשה לביתו, הוא התנהל באופן לא אחראי לגבי כספיו, וכאשר חלה והלך ונחלש, הוא נותר כמעט בחוסר כל. אבל ברוחו הוא היה איתן, והמשיך להזמין לביתו אנשים גם בתקופה זאת.

ימיו האחרונים היו מאוד עצובים – מנחם האמין באנשים באופן כמעט מוחלט – מה שלצערי אף פגע בו בשנותיו האחרונות, כאשר הלך וננטש על-ידי רבים ממי שהחשיב כחבריו. היו כל מיני צעירים שהיה לו איתם קשר רומנטי, והיו מביניהם מי שחמסו את רכושו ורוקנו את ביתו מבגדים, תמונות ועוד.

סופו של מנחם הזכיר לי קצת את הסיום של זורבה היווני, זו הייתה המחשה לאופן שבו אנשים חיפשו את קרבתו כאשר היה במלוא כוחו וכיצד הם נגוזו לגמרי, בחולשתו. הדירות שבהן הוא גר אפיינו את מסלול חייו, הוא התגורר ב-sea and sun, בבית גדול ומיוחד ביפו, ברחוב קהילת ורשה ובעוד דירות רבות ויפות, אולם בסופו של דבר הוא סיים את חייו במשכן עלוב בשכונת שפירא. מעטים ביקרו אותו אז, אולם הוא שמר על פאסון ולא ביכה את מר גורלו, הוא כאילו התעלם מהמצב, אולי זה הגן עליו, זה היה איזה חוסן נפשי.