עיתונאית וחברה

באוניברסיטת תל-אביב שיזף היה 'הבחור המוזר', שהיה יותר מבוגר ממני, שאמר דברים חשובים והיה נורא מעניין. באותה תקופה לא ממש הכרנו. ידעתי שהוא מרח את לימודי המשפטים על פני שבע או שמונה שנים ושהוא פעיל חברתי ומשתתף בהפגנות. בהמשך הוא 'נחקק' בחוגי השמאל. באותה תקופה מועצת הסטודנטים נכבשה מידי הליכוד על ידי מפלגת העבודה.

נפגשנו שוב בעיתון "חדשות", ומאוד הופתעתי מזה שהאיש המפורסם והכריזמטי מתחבר איתי ומחשיב את מה שאני אומרת. הוא היה אז הכוכב שהגיע מחצר האוניברסיטה, כותב מדהים, שנון ומצחיק. כשהבין שאין עתיד בעיתונות, הקים משרד יחסי ציבור. זו הייתה תחילת הלובינג בארץ, כשעוד לא קראו לזה לובינג. שיזף הבין שתחום חדש עלה והיה לו יתרון כי הוא היה עו"ד בהשכלתו. לתקופה מסוימת הוא ואתי אשד, דוברת משרד המשפטים לשעבר, הקימו משרד במרמורק.

כשמנחם היה לוביסט הוא ערך בביתו מידי שבת ארוחות בוקר ל-20-30 איש. וככה גם למריבות בינינו של 'אל תאכל מתוק' בצעקות כמו של זוג שנשוי כבר 50 שנה, היה קהל.היה נורא כיף, הוא ארח ואני עזרתי, אולם באותה תקופה לא העליתי על דעתי את המשמעות הכלכלית של זה. היו טונות של אוכל, מנחם אהב להכין/לקנות אוכל מזרח-אירופאי יהודי מסורתי. בשנות ה-90 זה לא היה מקובל לחשוב שגפילטע פיש, רגל קרושה וחזרת הם מאכלים 'קוליים', ממש לא, אולם שיזף נתן לגיטימציה לאוכל הזה מידי שבת. זה היה מסוג המאכלים שאימי התאמצה להכין בבית פעמיים בשנה, וזה התחבר לבושה של רבים, אך לא של מנחם, הוא לא התבייש ביידיש ובגלותיות.

מנחם הלך עם השורשים היידישאים והקומוניסטים של הוריו, ומאוד הערכתי את זה אצלו. אנחנו היינו צעירים, פילסנו את דרכינו בציפורניים בתל-אביב, ואילו שיזף לא התפאר שאביו בהנהלת עיתון "דבר" אלא ציין את העובדה לאשורה, "אבי סדר דפוס ב'דבר"'. אימי דיברה קצת יידיש, ואני התביישתי בכך כי הוריי היו מהגרים, ואילו שיזף היה מביא חברים הביתה אל הוריו היידישאים. הוא לא התבייש והיה חף מכל פוזה, אותי זה הדהים. הוא היה בקשר עם אורה נמיר והבית שלה הזכיר את בית הוריו, הוא התנהל כאילו אין מעמדות בעולם.

פגשת אצלו אנשים מדלי-דלת החברה, אשר קיבלו ממנו בדיוק את אותו היחס שקיבלו שועי הארץ כמו למשל אהוד ברק. אני זוכרת את חגיגת הניצחון אצלו לכבוד ברק, אולי לכבוד הזכייה שלו בראשות הממשלה. הייתה שם חבורה של אנשים חריגים בכישרונם ובמוטרפות שלהם. באותה חגיגה היה גם נער מרמלה שהגיע לתל-אביב ושיזף טיפח ואיפשר לו להתפתח. היו המון אנשים כאלה, מנחם היה בן אדם כל כך הומאני, הוא התייחס לכל אדם משום היותו אדם.

בכל מקום שמישהו היה חלש וכולם התקיפו אותו, שיזף היה יוצא להגנתו. זה היה מטורף כי לעיתים הגיע לאותו אדם להיות מותקף, אבל שיזף תמיד היה קודם כל לטובת החלש ואחר כך לטובת הצדק.

הוא שרף כסף וגם ידע לעשות כסף. היו לו  הרבה דמיון ויצירתיות. הייתה לו דירת קרקע שהוא פיצל אותה לשלוש דירות. אני חושבת שהוא היה מראשוני המפצלים בתל-אביב, אם לא הראשון שבהם. אני הייתי מסתכלת על כל גרוש, והוא, הוא בנה בתים עם רהיטים מדהימים. פעם הלכתי איתו לקסטיאל כדי להראות לו שאפשר לקנות גם סוג ב' ממחסן העודפים. בשבילו זה היה סוף העולם. הוא קנה בעיקר אצל המעצב אריק בן-שמחון. תמיד הוא קנה כל מה שהיה יקר בטירוף. הייתה לו ספת עור שבטח עלתה אז 70-80 אלף שקל. הוא קנה טלוויזיה ברוחב 1.60 מ', למי הייתה אז טלוויזיה כזו ולאן היא נעלמה?

הוא חי תמיד ברמת חיים מטורפת. באיזשהו שלב הוא מצא דירה על פינת רחוב הירקון הרב קוק, היו לו שתי דירות בלונדון, ובאותה תקופה הוא גם הביא את אלונה פרידמן המקסימה לעבוד איתו, היא הייתה אחת השכירות הראשונות שעבדו איתו. הוא היה מהלוביסטים הראשונים בעיר.

הייתה תקופה שהוא גר בבית האופרה ברחוב הירקון, על הים. הייתה שם בריכה והוא היה מזמין את החבר'ה. גרו שם אוליגרכים עם מאבטחים, גורילות ענקיות שלא דיברו עברית, והדוגמניות שלהם שהיו מאובטחות גם בבריכה. ביום העצמאות הוא הביא את כולנו אליו לראות את המטס מעל הים. בהמשך הוא עבר ל-sea and sun, אני זוכרת את החבורה המצחיקה והשנונה שליוותה אותו.

יום אחד הוא עבר לגור בבית ערבי בעג'מי ביפו, בית מדהים ביופיו. בשבת בבוקר הגיעו כולם, הכנו יחד ארוחת בוקר, היה גפילטע פיש וקופסאות עם סרדינים מיוחדים שהימאים הביאו באותה תקופה לארץ. אלה היו ימים נפלאים. עם זאת, הניצול שלו על ידי אחרים מאוד בלט אז. הוא נכנס לגור שם עם 300 חולצות ויצא משם עם שלוש חולצות, הייתה לו מכונית מדהימה והיא נעלמה.

בהמשך הוא בא לגור מולי בגולדברג-נחמני, דירה נחמדה עם אמבטיה צרפתית מחוברת לחדר השינה, הוא חי בענק. יום אחד הוא עבר דירה לפנקס ואמר שיש לו שותפים לדירה, אלה היו בני זוג, גבר ואישה.

הקישוט הכי בולט בדירות של שיזף היה פוסטר רחוב ענק של אלונה פרידמן. התמונה שלה עברה איתו מדירה לדירה. הוא אהב מערכונים של אפרים קישון והיו לו מלא ספרים שלו. כל הזמן היה משדך ומחתן, כולל אותי כמובן.

פעם נסענו עם הקטנוע שלו לג'לג'וליה על כביש חוצה ישראל שבדיוק נסלל אז, וכל הדרך שרנו שירי שנות ה-60 בשני קולות. זו הייתה חוויה מדהימה, כיף שלא ייאמן. שיזף התחיל עם קטנוע סופר מפואר ובסוף סיים עם אופנוע עלוב. אני זוכרת איך בג'לג'וליה עברנו מבית לבית, ושיזף הירשה לעצמו 'לערבב' להם את היחסים. הבושה הייתה ממנו והלאה, הוא היה הבן אדם הכי פחות מתבייש שהכרתי מימיי, לא היה מחסום בינו לבין הסביבה.

שיזף הוא האיש הכי חשוב בחדירה של הגייז ללב החברה הישראלית, בקבלת הלגיטימציה החוקית והחברתית שלהם. אני זוכרת את מצעד הגאווה הראשון, איך הוא ניסה להביא ספונסרים, במו ידיו ורגליו. יחד עם רותם דנון הוא הצליח להביא תמיכה של חברת קונדומים.  באותם זמנים  להיות גיי בישראל זה היה נורא ואיום. לא דיברו על זה ושיזף הפך את ההומואיות לדבר לגיטימי. הוא נסע לכנסת, והיה שם מאוד שיטתי, היה מקסים וחבר והוכיח לכולם, '"אני גיי ואני סבבה ומגיע לנו שוויון זכויות". הוא הצליח לכבוש את ליבם של אנשים בלב ליבו של הליכוד, במיוחד רובי ריבלין עזר לו בכך.

לא ייאמן איך מקומו בשל שיזף נפקד מהיסטוריית הקהילה בארץ. יש כאן חוסר צדק היסטורי. זה קרה בעיקר כי שיזף כמו שיזף נכנס לוויכוחים פוליטיים ורב עם האנשים שאחר כך שיכתבו את ההיסטוריה. הוא הלך ראש בראש עם כולם. הוא היה חד פעמי ,לא היו אחרים כמותו.