חבר ילדות וחבר קיבוץ להב

שיזף ואני הכרנו בילדות ושמרנו על קשר כל החיים. הוא התגורר ברחוב ברטנורה ואני ברחוב נורדאו, למדנו יחד בבית-הספר היסודי "הר-נבו", אחר כך נפרדו דרכינו. אני הלכתי לגרעין נח"ל בקיבוץ להב ואילו הוא היה שם רק בשל"ת. בהמשך, הוא הלך לקורס חובשים בצבא, ואז גילו שהוא חולה סוכרת, כל הסימנים למחלת הסוכרת שנאמרו בקורס על-ידי המדריכים, תאמו את מצבו.

אני זוכר מפגש שהוא ארגן לבוגרי כיתה ח' מהכיתה שלנו.

הוא מאוד אהב לקרוא ספרים. אני באותה תקופה קראתי בעיקר מערבונים, הוא קרא כל מה שזז. היינו הולכים לקיוסקים לקנות רומנים קטנים ומערבונים. אחד קנינו, אחד פילחנו. בחיים הוא לא אכל בלי לקרוא באותו זמן. אני זוכר שאמא שלו, שהייתה צנומה, הייתה מכינה לו סנדוויץ' עם לקרדה, וכשהיא הייתה שולחת אותו להתקלח, הוא היה משיב, "התקלחתי לפני יומיים, עזבי אותי". הלכנו יחד לים, שחינו על יד שבע תחנות, באזור רידינג. היו לו אופניים והוא רכב עליהם יחד איתנו לגלידה מונטנה. תמיד הוא היה דעתן בפוליטיקה, תמיד אמרנו שהוא יהיה חבר כנסת.

נפגשנו גם בפעולות של השומר-הצעיר. היו לנו הרבה סיפורים מצחיקים. למשל, כשהיינו בתנועה, שיחקנו קלפים אצל חנן בבית. מנחם אהב לפתוח את החנות ולגרבץ. כשאמא של חנן הייתה בבית שיחקנו על גפרורים, וכשהיא לא הייתה בבית, שיחקנו על כסף. יום אחד, באמצע ששיחקנו על כסף, אמא של חנן נכנסה. כולנו מיהרנו להחביא את הכסף ואילו מנחם היה עסוק בלסגור את החנות של המכנסיים והכסף שלו נשאר גלוי. "מנחם, משחקים על כסף?", היא שאלה. הוא כל הזמן נענע את הרגליים לצדדים, היה חסר מנוחה.

לתנועה אני באתי בעיקר כדי לשחק כדורגל, ברחתי מהפעולות. יום אחד אמרו לנו להישאר כי מישהו מהקיבוץ בא לדבר איתנו על הנח"ל, בדרך כלל זה היה השלב בו היינו בורחים הביתה לראות מבט ספורט, אבל נשארנו ובסוף הגענו לנח"ל. היינו בשל"ת בקיבוץ להב ומתוך 30 איש מקן צפון, רק אני נשארתי בלהב. בשל"ת מנחם התאהב בג'ומס (הח"כ לשעבר חיים אורון). הוא אהב יותר לדבר ופחות לעבוד. בהמשך הוא עזב את השל"ת והלך לשירות רגיל.

מנחם היה מטורף על הפועל תל-אביב כמוני. כל הזמן התווכחנו עם אוהדי מכבי. למשחקי הכדורסל באוסישקין הוא בא יותר מאשר למשחקי כדורגל.

שיזף היה רודף צדק אבסולוטי, טוב לב ועזר כמה שהוא יכול, נשמה טהורה. הוא תמיד היה מוקף חברות, כולן ידעו שהוא הומו והוא היה עוד חברה שלהן.

מאוד אהבתי אותו, הוא אהב אותי ואת משפחתי ושמח כשהקמתי משפחה גדולה. כאשר היה בדרך לדימונה או ערד, הוא  היה מבקר אותנו, וכשהיה חולה אני הייתי בא לבקר אותו. הקשר בינינו נשמר עד מותו. זה היה קשר ילדות שמעולם לא ניתק. תמיד הוא שמר על אופטימיות, אכל עוגות ואמר, "אני שומר על הסוכר". הוא שתה את החיים כמה שהוא רק יכול היה, ומעולם לא הביט אחורה בזעם.