עיתונאי וחבר מהקהילה

בסוף 1997 הפקתי עם אסף גיל אירוע עבור אגודת הלהט"ב, אז "האגודה לשמירת זכויות הפרט" כשמנחם עמד בראשה. בתחילת 1998 התמודדתי וזכיתי במכרז להפקת אירועי הגאווה, ואז החל קשר אינטנסיבי בינינו.

הקשר הזה הפך בן רגע לחברות אמיצה, טוטאלית. עם שיחות מסביב לשעון, מריבות אדירות ופיוסים מהירים, צחוקים ענקיים כל היום, ויכוחים אידיאולוגים על כל הר וזבוב. מתי הוא עצבן אותי? חמש פעמים ביום. במהרה עברתי לעבוד בחברת הלובינג שלו. ייסדנו יחד תוכנית רדיו שהוא הגיש ואני ערכתי. עשינו קמפיינים פוליטיים והמשכנו בהובלת האגודה.

מנחם היה טיפוס מורכב, בהיותו איש מדון ואיש שלום בחבילה אחת. שש אליי קרב ומשכין שלום בו זמנית. אבל בלבו הוא היה אדם חומל, אנושי, שמקריב לטובת הזולת וחושב על הכלל לפני שחושב על עצמו. הוא סייע לאנשים במצוקה באופן נסתר מן העין, היה נדיב ללא גבולות, רודף צדק בלתי נלאה. הסנסורים שלו היו רגישים, אולי מדי, לחוסר נאמנות וכפיות טובה, גם בעצימות וגם בעצם האבחנה. אבל זה רק העיד על רגישותו. למדתי ממנו על נתינה, על הקרבה, על היכולת לשים את עצמך בקו האש ללא מורא, בידיעה שתשלם מחיר ושאולי לא תראה את התמורה באופן מיידי, אלא רק את התלאות והכאב.