גיסה

משה ואני הכרנו במסגרת עבודתנו בבנק. כבר בביקורי הראשון בבית הוריו, אסתר ופנחס ז"ל, קיבלו אותי כבת משפחה בהמון חום ואהבה. זכיתי להכיר אנשים נפלאים, ערכיים, ישרי דרך.

הכרתי את מנחם כאיש רגיש עם לב ענק ונתינה אין סופית, אדם חכם, מבריק ודעתן שניחן בידע רב במגוון תחומים, עוד לפני עידן גוגל והרשתות החברתיות. מנחם תמיד היה מוקף בחברים מהברנז'ה, עיתונאים, ח"כים, שרים, מכל הקשת הפוליטית. תמיד היה גאה להזמין אותם לאכול את הצ'ולנט הפולני והטעים של אמא אסתר. היו המון סיפורים וצחוקים סביב השולחן.

הוריי, ממוצא אירני, עלו ארצה בשנות ה-50. גדלתי בבית מסורתי לייט, ללא כפייה דתית, בית מכבד ומקבל כל אדם באשר הוא. נושא העדתיות מעולם לא עלה בביתנו. לימים הצטרפו למשפחתנו מכל העדות באהבה גדולה. מנחם התחבר מיד למשפחתי והרגיש אצלנו כבן בית. הוא גם אהב מאוד את המאכלים הפרסיים.

כאשר נולדו ילדיי עידן ואביב, לא היה אדם מאושר וגאה ממנו. מנחם אהב אותם אהבת נפש והתייחס אליהם כילדיו. באותן  שנים, מנחם נסע לעיתים די קרובות לחו"ל  ובכל פעם חזר עם ידיים מלאות בצעצועים ובגדי ילדים מהמותגים הנחשבים של התקופה

כאשר אסתר האהובה נפטרה זה היה עבורו שוק ועצב גדול, היא נפטרה בשנתה (מות צדיקים). בשבעה, מנחם חשף את זהותו המינית. כולנו ידענו, גם פנחס ידע. תמיד זה היה באוויר.

מנחם היה מגיע אלינו לארוחות עם חברים ובני זוג. בשלב מסוים קלטנו שחלק מאותם "חברים" ניצלו את כספו ואת רכושו. את פנקסי השיקים וכרטיסי האשראי העמיד לרשותם. נודע לנו, למשל, שאחד "החברים" לקח לסיבוב את הג'יפ של מנחם, ואופס, הרכב טבע בים. "חבר" אחד קבע איתו פגישה מחוץ לבית, ובינתיים בחור אחר רוקן את כל תכולת הבית.

פעם מנחם חיפש שותף לדירה. הבחור שהגיע הציג את עצמו כפרוד. לאחר יומיים "השותף" החדש ביקש לצרף את אשתו ואת התינוקת, בטענה שאין להם קורת גג.. הם גרו וחיו אצלו וגם נסעו על חשבונו לחו"ל ושהו בבתי מלונות יוקרתיים. לאט לאט מנחם מכר את כל נכסיו. משה היה מודאג מאוד ממצבו הבריאותי והכלכלי של אחיו האהוב וביקש ממנו לא פעם להפסיק לפזר את הכספים שלו, שיתחיל להתאפס ולדאוג לעצמו ולבריאותו. אבא פנחס היה מתוסכל וכאב את מצב בנו, לא פעם ביקש ממני לקחת לידי את ניהול הכספים של מנחם, כמובן שזה לא התאפשר.

מצבו הבריאותי הלך והידרדר. היינו חסרי אונים, לא ידענו איך אפשר לסייע לו. היו לנו המון שיחות נפש על מצבו הבריאותי, כבר לא היה לו כוח נפשי להיאבק. הרגיש מאוד בודד, מאוכזב מחבריו שנטשו אותו.

זכור לי שבראש השנה האחרון לפני מותו, מנחם הצליח לבוא ולחגוג איתנו את החג. הייתה התרגשות גדולה. למחרת, השכם בבוקר, מנחם צלצל אליי ואמר "וואו ,איזה כיף היה לי, איזה יופי היה". אמרתי,  "מנחם, זה הבית שלך, אנחנו משפחה, ואנחנו כל כך אוהבים אותך".

מתגעגעת מאוד. יהא זכרו ברוך.