חבר קרוב מהכפר הירוק

היינו חברי נפש. ההיכרות בינינו התחילה ב-1981 בכפר-הירוק. מנחם היה מדריך וסיים אז את לימודי המשפטים, אשתי יפה הייתה אם בית בקבוצה שלו, ואני הדרכתי קבוצה אחרת. היינו קרובים, הוא בא אלינו כל הזמן הביתה.

שיזף ראה את העולם בשחור ולבן, ללא גווני ביניים. חינוך וטיב בתי הספר היו דברים שהיו מאוד חשובים לו. הוא היה עם לב גדול וחם אבל חסר טקט. אי צדק שיגע אותו, הוא לא יכול היה לראות חלשים נדפקים. בדרך כלל היה צריך להרגיע אותו בחוש הצדק הבלתי מתפשר שלו. אני זוכר שבכפר הירוק הלכנו פעם יחד לישיבת צוות, ובמשך שבע או שמונה דקות הליכה ניסיתי להרגיע אותו שלא ייכנס בכל הכוח באחראי עלינו, מה גם שהוא לא צדק ב-100%. הוא כמובן לא שינה את דעתו, אבל השיחה שלנו עזרה לו להוריד טיפה את הטונים.

כשעברנו להתגורר בקיבוץ בית-העמק, ומנחם נשאר בתל-אביב, היינו בקשר כל השנים ועקבנו אחר פעילות יחסי הציבור שלו. הוא עבד כעורך-דין במשך תקופה קצרה אצל צבי לידסקי ואחר כך עבר לעבוד ב"חדשות'".

פעם הוא בא אלינו בשבת לבית-העמק ואמר שהוא רוצה לדבר איתי. סיפר שהוא רוצה לצאת מהארון. אמרתי לו, "שמע, אני יודע". חשוב לזכור שבשנות ה-90 לא היו הרבה אנשים שיצאו מהארון.

ב-1995, כאשר מנחם היה בן 40, הוא עשה מסיבת ענק על הגג של בניין האופרה, היו שם כל המי ומי, ג'ודי מוזס, אורנה דץ, עירית לינור, איתן כבל ועוד כל מיני מפורסמים וחברי כנסת. אז הסתבר לנו ששיזף הוא ממש וואו. ככלל, כל דבר שהיינו צריכים, פשוט הרמנו טלפון לשיזף, והדברים סודרו.

כשעברנו לתל-אביב, הצטרפנו לפרלמנט ארוחות הבוקר בשבת. היו שם אדיר שטיינר, איציק יושע, רונית ורדי, רונית אנטלר, אלי שרון, ורדוש, מצד אחד גאים ומהצד השני החבר'ה מהכפר הירוק. היו הרבה צחוקים. לאורך השנים נפגשנו בבתי קפה ברמת-השרון, תל-אביב וכפר סבא וגם בבית של מנחם.

נולדנו בתאריכים סמוכים, מנחם ב-15/6 ואני ב-19/6, חגגנו ימי הולדת יחד. גם נסענו יחד כמה פעמים לחו"ל. בשנת 1984 נסענו לטיול ביוון, יפה, טליה גל-עזר, אני ומנחם שהדריך אותנו בטיול הזה. בטיול אחר בחו"ל, מישהו ברחוב מכר משהו בפרוטות. שיזף נתן לו שטר גדול ומצמץ לעברו עם העיניים שזה בסדר, שייקח את השטר לעצמו. שיזף עשה למוכר הזה את החודש, לא את היום, הוא היה מאוד נדיב בכל הקשור לחומר וכסף, ממש פזרן.

כשהייתי אמור לטוס לקהיר במסגרת העבודה שלי, מנחם אמר, "אני בא איתך", אבל לא היו לנו ויזות למצרים. הוא מייד גייס את ח"כ אחמד טיבי שדאג לנו. העניינים עם הטיסה הזו התחילו כבר בשדה התעופה בארץ. מנחם קנה כרטיס לביזנס ואני הייתי במחלקת תיירים.

כשהגענו לקהיר, המלון שלי לא מצא חן בעיניו, והוא עבר להתגורר במלון שרתון. ומאז, הוא נעלם לי במשך שבוע, כי בשרתון הוא הכיר את חליל והם כל הזמן היו יחד. ערב לפני החזרה ארצה, הזמנתי את מנחם לארוחת דגים במסעדה מול הפירמידות. כל הארוחה הוא היה לחוץ, כי הוא היה חייב לפגוש את חליל. הוא כל כך אהב אותו, אפילו דיבר על להביא אותו לישראל, מה שלא קרה בסוף.

כשהגעתי לשדה התעופה בקהיר, גיליתי שהדרכון של מנחם אצלי ושהוא לקח בטעות את הדרכון שלי כשיצא אז לפגוש את חליל. בשדה הם היו נחמדים אליי ואמרו לי, "שלום מר שיזף, מר רמי גמזו כבר על המטוס".

כשהיינו יחד בטיול בסלובניה, יצאנו לטיול ברגל למסלול יפה של נחל. מנחם שנעזר כבר אז במקל הליכה, הלך 200-300 מ', והוא היה רצוץ ושבור ולא יכול היה ללכת יותר. זה היה כואב ועצוב.  הוא נשאר לשבת בבית הקפה וקרא ספר על מנדולינה שנורא אהב.

גם כשמנחם היה בכיסא גלגלים טיילנו יחד איתו הרבה בארץ. על הרגל היה לו מעין ביפר לניטור הסוכר, והוא כיבה אותו כי הצפצופים הפריעו לו. כבר בגיל 25 הוא סבל מסוכרת שלב 2, ניסינו להגיד לו שיטפל בעצמו, הוא לא הסכים. כואב לי היחס שגילו החברים שלו והקהילה כאשר הוא חלה.  כשהוא היה מפורסם, כולם היו חברים שלו, ובסוף הוא מת לבד. רק אנחנו, חברי מועדון ארוחת הבוקר, היינו סביבו. שיזף לא היה טיפוס שהתלונן על כך, אלא רק לפעמים כמו זקנה פולנייה, וגם זה בהומור.