חבר קרוב
בשבילי מנחם שווה יותר מאבא ביולוגי, הוא הציל אותי ממוות כמה פעמים.
הכרנו בשנה שרבין נרצח. אני הייתי מנהל בקיוסק בשכונה שלו, בן 21. הגעתי לתל-אביב מדימונה. לא מצאתי את עצמי בקהילת העבריים שם, וברחתי מהבית של ההורים שלי אל העיר הגדולה להתחיל חיים חדשים. מנחם ראה כמה אני אוהב את הכלבים שלו שהיו מסוכנים, פיטבולים ואמסטפים, והציע שאני אעבוד אצלו כי מי שעבד שם קודם, נסע לחו"ל. עברתי לגור אצלו לעבוד איתו צמוד, זו הייתה עסקת חבילה.
באותה תקופה הייתי מכור לסמים קשים, להירואין. מנחם אמר לי שיש שתי אפשרויות: או שאלך לגמילה או שאמשיך להשתמש בסמים ושזה גם מה שייקח אותי מהעולם. הוא היה מאוד מאוכזב לגלות שנפלתי לסם, זה ממש הביא לו דמעות בעיניים. כשסיפרתי לו שאני מכור להירואין הוא היה המום. הוא קם וטלפן לאייל מדני, ובאמצע הלילה עברתי לגמילה בעין-חמד. דלתות גן-העדן נפתחו אז בפניי. הייתי שם חודשיים וזה עקר ממני את הבעיה. לפני כן לא רציתי לחיות יותר, וטפו-טפו, עד היום אני לא צריך את זה יותר.
היינו כמעט זוג, הקשר בינינו לא היה מוגדר. הוא קצת התבייש וגם החברים שלי בקהילת העבריים קצת פרימיטיביים, בעיניהם לא עושים דבר כזה. הקשר בינינו היה צריך להיות בשקט בשביל השקט הנפשי שלנו. חיינו כמו בעל ואישה בסתר, כי אנשים לא כל כך ידעו 'לאכול' דברים כאלה.
שיזף קנה לי סוס. הסוס היה בעין דור, ויום אחד נסענו לצפון ואני חשבתי שאני רואה את הסוס שלי רץ. ראיתי ילד שנפל מהסוס והסוס רץ על הכביש. נסעתי אחריו מהר מאוד וניסיתי לתפוס אותו. דהרתי אחריו עם האוטו אולי חצי שעה, בסוף התברר שזה בכלל לא היה הסוס שלי. ואז מנחם אמר לי, "אחרי שכמעט הרגת אותנו, אני לא קונה לך יותר סוסים אם אתה לא יודע איך להתנהג".
15 שנה חיינו יחד כמו משפחה. הכל היה עליי כי מנחם לא יכול היה לעשות כמעט כלום, אני הייתי כמו נני, סביב השעון: בית חולים, בנקים, תרופות, אחראי על הכל.
לאחר הקטיעה הראשונה, חברים התחילו להיעלם. זה הכניס אותו לדיכאון. מנחם אהב חברים, כשהכרתי אותו היו לו מלא חברים. כל האנשים שהיו בהלוויה שלו, לא היו בשנה האחרונה לחייו. כולם נעלמו לו. בעבר הם היו באים כל שבת, אחר כך הם התביישו בו. הוא לא התבייש להראות את הגדמים ואנשים לא ידעו איך לאכול את זה. אמרו לו, זה לא יפה שרואים את הגדמים, הוא אמר, "מה רוצים ממני, שאני אסתיר אותם?", בסוף היינו רק שנינו.
הוא ביקש ממני, "שון, תעזור לי להתאבד, תדחוף אותי מהמרפסת עם הכיסא גלגלים מהקומה החמישית". אמרתי לו, "שיזי, מה יקרה אז? אתה תלך ואני אשב בבית סוהר. שיזי, עם כל הכבוד, אני לא יכול לדחוף אותך מהקומה החמישית", והוא המשיך, "תן דחיפה קטנה ותלך".
הייתי איתו עד היום האחרון. ביום שהוא נפטר הוא ניסה להגיד שלום לכולם. הוא הרגיש שהולך לקרות משהו, הוא הזמין אנשים לבית חולים שיבואו לראות אותו, התחיל להיפרד. אני יודע שמה שזרק אותו לקרשים הייתה הידיעה שיצטרך לעבור דיאליזה פעמיים ביום. הוא אמר לי, "אם אני צריך לעבור דיאליזה כל יום, אני מעדיף למות". כשהוא נפטר אני לא קלטתי את זה והמשכתי לדבר איתו עד שהרופאה אמרה לי שאני מדבר עם גוויה. בן אדם יקר, נתתי לו את הנשמה.