צילום: לע"מ

יורם דנציגר

לשעבר שופט בית המשפט העליון

שיזף ואני היינו ידידים טובים. הכרנו בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בתקופת לימודינו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. שיתפנו פעולה בפעילויות סטודנטיאליות שונות.

בעוד שאני הייתי (ועודני) אוהד שרוף של מכבי תל-אביב, היה שיזף אוהד שרוף של הפועל תל-אביב. מנחם לא פסק לטעון שהוא לא מבין איך אדם בעל השקפות עולם ליברליות כשלי, יכול להיות אוהד של מכבי, אך כאוהד מושבע של המועדון המתחרה הוא ידע היטב שאין סיכוי שבעולם שהוא יצליח להעביר אותי ל"מחנה הנכון" (לדבריו).

מנחם היה בן אדם טוטאלי – בכל דיון או ויכוח הוא הציג עמדות נחרצות. הוא סירב להתגמש או להתפשר בעניינים שהיו בעיניו עקרוניים. יותר מכל הרגיזו ופגעו בו אנשים צבועים, אנשים לא ישרים, ואנשים שאינם נאמנים להשקפת עולמם. הוא היה רודף צדק, ייתכן ש"רדיפת הצדק" שלו הובילה אותו להתגייס כסטודנט לסיירת תפוז, כפקח ממונע (על וספה), כדי שיוכל לרדוף אחר עברייני תנועה. וברצינות יותר, מעט לפני תחילת כהונתי כשופט בבית המשפט העליון ביקש שיזף להיפגש איתי ולדבר על עניין חשוב. זכור לי שנפגשנו בטל בייגלס מול הסינמטק והוא "הסביר לי" מה הוא מצפה שאעשה כשופט.

מנחם הרשה לעצמו להתקשר אליי כמעט בכל שעה משעות היממה כדי להטיף/להסביר/ללמד/להתלונן/לתקוף בכל עניין שנראה לו חשוב. הוא גם ידע להופיע לעיתים לביקורי פתע בביתי (בעיקר כאשר חבריו היקרים, המתגוררים בשכנות לביתי, לא היו בבית), תוך שהוא מכריז, בהגיעו: "באתי לבקר את ס' ו-א' אך הם לא בבית, אז חשבתי לבקר אותך".

ביקורו האחרון בביתי, כשהוא מובל על כסא גלגלים, היה כחודשיים לפני מותו.

באותו ביקור, כשהוא מובל על כסא גלגלים, שיתף אותי מנחם בחוויות הקשות שהוא נאלץ לחוות

 בטיפולי הדיאליזה שאותם עבר מספר פעמים בשבוע בבית החולים איכילוב. הוא אמר שאין לו

את האנרגיות הדרושות להתמודד עם מחלתו ועם נכותו, ודיבר על המוגבלות הפיזית הקשה

והמתסכלת שהוא סובל ממנה. כל נסיונותיי לעודד אותו ולנחם אותו, כשלו. זכור לי שהוא אמר לי

באותו מפגש: "אל תנסה לנחם אותי, אתה יודע שזה לא יעזור".