עיתונאית
מנחם היקר, זאת הזדמנות לבקש ממך סליחה. לא באתי לבקר כשחלית, ולא הייתי שם כשסבלת בבדידות. וכן, הייתי מאלה שחיפשו את קרבתך כשהיית חזק ומצחיק ומלא סיפורים מעניינים. מה שקרה לך היה מפחיד, ובמיוחד אחרי כריתת הרגליים. הלוואי שהייתה לי הזדמנות לתקן, כי הגיע לך. כי אתה תמיד נתת לאחרים את מתנת החברות הטובה.
מעניין מה היה קורה איתך אלמלא המחלה. בשנים קצרות כל כך הספקת להיות מדריך נוער ועורך דין, עיתונאי ויועץ תקשורת, לוביסט ופעיל חברתי. היית אספן של אנשים מכל העולמות, וידעת הכל על כולם בעולם שונה כל כך שלא היו בו גוגל ואינטרנט, רשתות חברתיות ובהתחלה אפילו לא טלפונים ניידים. רק קשר אנושי חם ישן וטוב.
היית כמו בסרט "ביג", נער מחונן בן 13 שכלוא בגוף בוגר, וזה היה סוד הקסם שלך. במכנסיים קצרים ובחיוך תמידי, חיית כל יום בהתלהבות מדבקת ובסקרנות ובהרפתקנות ובלי רבע מחשבה על המחר. כמו נער, עינייך מלאו דמעות כשעלבו בך, וקולך נשמע בצחוק פרוע מכל שנינות והתחכמות.
וכמו נער, לא ידעת שצריך לפחד. תמיד העזת לעשות דברים חדשים ולהמציא דברים שלא הכירו אז בפוליטיקה הישראלית. בימים שמשה קלוגהפט בדיוק עלה לגן חובה, כבר הפכת ליועץ תקשורת שעמד מאחורי הצלחתם הפוליטית של כמה וכמה פעילים שהפכו מול עינינו לחברי כנסת בולטים. ובימים שבהם רני רהב רק החל את דרכו, אתה כבר היית יועץ ולוביסט של חברות מסחריות, שגם להן נתת את הנשמה ואת מיטב הנאומים הנלהבים, כולל אפילו חברת "דובק".
ובכל זאת היית מהטובים, כי הייתה בך תמימות ורדיפת צדק, ולא שיקרת ולא השתמשת באנשים לרעה. וכשהרווחת מלא כסף, שרפת אותו על בילויים וחברים ושטויות והמון ממתקים. ראיתי אותך פעם מחסל לבד בהנאה רבה חבילה משפחתית של ופלים "מנעמים", תוך שאתה חוזר ואומר "אסור לי לגעת בזה בגלל הסוכרת". זה נראה בדיוק כמו העישון המוגזם של כולנו אז. משהו לא בריא אבל לא נורא. מי יכול היה להבין שזה באמת יהרוג אותך וישאיר רק געגוע.