עיתונאי

קולות תיפוף חגיגיים קדמו לפעם הראשונה שבה פגשתי את מנחם שיזף. אמנון (רבי) ודורון (צברי), חבריו הטובים, דיברו עליו בעיניו בורקות, כמעט בהערצה. הם לא דיברו כך על אף אחד אחר. אמנון אפילו תלה הודעה על לוח המודעות של עיתון תל-אביב – המקבילה הפרהיסטורית לפרומו – שבישרה על בואו הצפוי של הכוכב החדש לעיתוננו.

ואז הגיע שיזף. סופת ברקים ורעמים של צרידות קולנית, מתנשפת, נלהבת.
מאחר שכל ההוויה המקומונית הזו היא פרהיסטוריה שמתקיימת רק בזיכרונם של מי שהיו שם – וגם זה בקושי – אולי כדאי להרחיב מעט את התמונה ולהזכיר נשכחות. בעולם שקדם לאינטרנט, לרשתות החברתיות ולסלולר, עם ערוץ אחד בטלוויזיה ועיתונים יומיים כבדי ראש, המקומונים – בעיקר של תל-אביב וירושלים – היו המסיבה הכי לוהטת בעיר. במה כמעט יחידה לכל כותב שחלם להתבטא, להשפיע, לתקן עולם, להצחיק, לבלוט. רובנו היינו בתחילת שנות העשרים ונלחמנו על הזכות להיות שם, לפעמים עד ארבע בבוקר, יום אחרי יום. רוב העורכים היו מבוגרים מאיתנו בסך הכל בכמה שנים. כולנו נאבקנו על מקום בין עמודי העיתון, ועל גישה ללב העורכים. כל אחד עם פקעת החרדות והנוירוזות שהביא מהבית. צו השעה היה להיות Cool, וכולנו ניסינו לפענח במה זה כרוך. מוזיקה, בגדים, התנהגות, מידת הציניות וטמפרטורת השנינות. עניינים כאלה, שממרחק השנים כל מה שנותר זה להתייחס אליהם בחיוך ובסלחנות.

את שיזף זה ממש לא עניין. קודם כל – הוא היה מבוגר מאיתנו בעשור. נצח במושגים של הימים ההם. הוא כבר היה עורך דין. מקושר. עם כל מיני חברים בצמרת. והוא לא שם זין על משחקי המלים השנונים שלנו, על מה נכון ללבוש, על איך מתנהגים ב"מדבר" או מי זה ניק קייב. הוא היה איש של ברומטר, של הפועל תל-אביב, של ויכוחים קולניים על פוליטיקה מקומית וארצית. הוא היה תל-אביבי בכל תא מתאי גופו, וזו לא הייתה תל-אביב שהמקומונים – כלומר אנחנו, שזה עתה הגענו מקריית מוצקין כזו או אחרת – ניסינו בכוח להמציא. שיזף היה בנה של תל-אביב מוקדמת יותר. לא קולית ולא אופנתית בעליל. תל-אביב חנוך לוינית כזו, מכולתניקית, קצת מאובקת, שבה מותר להתווכח בצרחות סביב שולחנות פורמאיקה דביקים על עניינים ברומו של עולם או בתחתית העיר. להיעלב. להתעצבן. להסתכסך. להגן בלהט על עמדותיך. ולהעדיף את התל-אביביות של אלי בן מנחם וג'ימי טורק על זו של אורי שטרק או ליעם פרנקפורט.

המלחמה ההירואית של שיזף למען זכויות הלהט"ב – היום מותר לומר שזה היה מאבק היסטורי, שהוכתר בהצלחה יוצאת דופן – הגיעה רק כמה שנים מאוחר יותר. היא הייתה פיתוח ושכלול של מה שהוציא אותו מדעתו עוד קודם. מה שהפך אותו למדריך הנערץ של דורון צברי בכפר הירוק, ואחר כך לעורך דין פלילי ולכתב פלילי שמתייצב כמעט אוטומטית לצד החלשים והדפוקים.

בתל-אביב של פעם קראו לזה "איכפתיות". לשיזף היה איכפת. והוא לקח ללב. 

זה היה ההפך מלהיות Cool ולכן לא תמיד הבנו מה הוא עושה ולמה. היינו עסוקים מדי בשטויות שלנו, שנראו לנו עולם ומלואו. אבל ביולי 2011, חצי שנה אחרי ששיזף מת, צעדנו כולנו ברחובות תל-אביב וצעקנו "העם דורש צדק חברתי". ובאוזני רוחי יכולתי לשמוע את קולו הצרוד מצטרף אלינו וצורח איתנו.

"צדק חברתי" הייתה הצעקה של שיזף תמיד. לנו נדרשו שנים להבין את זה.