חבר קרוב 

כשהייתי בן 16 עזבתי את ערד ועברתי ללמוד בכפר הירוק. רציתי לגור בתל-אביב, זה היה הכי קרוב שיכולתי. נשלחתי לקבוצה ג'. המדריך המיתולוגי שלה היה מנחם שיזף. חוץ מההורים שלו, אף אחד לא קרא לו מנחם. כולם קראו לו שיזף. הוא היה דמות מהסרטים: היה לו קול צרוד באופן תמידי, הוא חכם מאוד ומצחיק מאוד. שש לכל תעלול. ראשון בכל ויכוח. אוסף מבעבע של ניגודים וסתירות שהפכו אותו, כבר בזמן הווה, למדריך נוער מיתולוגי. 

בקבוצה ג' היו קצת יותר מ-30 חניכים. רובם באו ממשפחות הרוסות ("בעיות במשפחה"). יהודים, ערבים, מיקס לא פשוט. מתי, אם הבית, הייתה אחראית על הסדר והניקיון. שיזף היה אחראי על כל השאר. מדריך חברתי מלא התלהבות ותשוקה שמשכים את החניכים בצהלות, גערות ועקיצות ומעורב עד צוואר בחייו של כל אחד מהחניכים בקבוצה. אני חושב שהיינו עבורו סוג של משפחה אלטרנטיבית. 

לפעמים הייתה תחושה ששיזף הוא כמה אנשים שנמצאים במספר מקומות בו זמנית. איך הנודניק הזה נמצא בכל מקום ויודע הכול על כולם? לא ברור. 

הקטע הכי ביזארי שלו היה רדיפת המעשנים. בכפר הירוק היה אסור לעשן אך הייתה הבנה לא רשמית שמי שרוצה לעשן יעשה זאת ב"מחששות", פינות טבע נסתרות שהיו רחוקות מספיק ממקומות המגורים. הקטע של שיזף היה להתחבא בתוך השיחים במחששות ולארוב למעשנים. הערב יורד, סיימת עם כל המטלות שלך ואתה הולך לעשן ולתפוס רגע פרטי עם עצמך במחששה, וטראח, פתאום בחושך שיזף קופץ עליך מתוך השיחים בנהמה מקפיאת דם,  כמו נמר שמזנק על הטרף. לא הבנת מאיפה נפל עליך המשוגע הזה (דופק מואץ, מסדיר נשימה, הבנת שהסתבכת). 

שיזף גם היה חיה פוליטית. איש שמאל במובן האמיתי של המילה. תמיד בעד החלשים והמדוכאים. לא רק במילים, אלא גם במעשים. כשנתקל באי צדק או בעוולה היה הופך עולמות ולא דופק חשבון לאיש כדי להביא לתיקון. מי שהיה חבר שלו ידע ששיזף עשוי להתקשר אליו בכל שעה כדי לרתום אותו לתיקון עוול שנתקל בו. לא יכולת להגיד לו לא. כלומר יכולת, תיאורטית, לסרב. אבל מה זה היה עוזר? שיזף היה אובססיבי לדברים הנכונים ולא הרפה עד שקיבל את מה שרצה. בגלל שהבקשות שלו תמיד היו למען אנשים אחרים ואף פעם לא לגבי עצמו, גם לא היה נעים לסרב. ידעת שהוא צודק והלכת איתו. 

שיזף ידע להיות חבר טוב. הוא היה יכול היה לרדת עלייך ולעצבן מוות אבל תמיד היה שם כשהיית צריך אותו. חבר ומחבר של מאות אנשים, מעביר ביניהם קבצים של אינפורמציה, חדשות, פרשנות ורכילות טרייה. אם היית חבר שלו ידעת מה קורה און-ליין לכל אחד מהאנשים ששיזף הגדיר חבר (כל העולם ואישתו): ההוא יצא מהארון, זאתי חזרה בתשובה, ואל תשאל מה קרה לדפקט ההוא שהיה בקבוצה המקבילה. רשת חברתית של אדם אחד שהיה מעורב בחייהם ונגע בליבם של אינספור אנשים. 

לכל מי שהיה בר מזל להיות חבר של שיזף יש אוסף "רגעי-שיזף-בלתי-נשכחים" משלו בארגז הזיכרונות שלו. רגעים שלעולם לא ישכח. הנה שניים מהאוסף הפרטי שלי: 

בתחילת שנות ה-90, כשהייתי סטודנט תפרן, נסעתי ברחובות העיר באופנוע ג'אווה 350 סמ"ק אדום. ג'אווה היה אז הסובארו של האופנועים: דגם מזרח אירופאי פשוט, אמין וזול. כמה זול? זול מספיק בכדי שאוכל להרשות לעצמי לרכוש אחד כזה (יד שנייה, במצב טוב) ולעוף על השדרוג המיידי שהוא חולל ברמת חיי ("ביי אוטובוסים, שלום אופנוע"). ממשתמש מתוסכל בתחבורה הציבורית הפכתי לאופנוען (עם כל הפוזה). אדם נייד וחופשי.  

יום אחד האופנוע שלי נגנב. באסה. גם מהגניבה (לקחתי אותה אישית) וגם מהשנמוך המיידי ברמת חיי ("ביי חיי חופש וניידות. שלום אוטובוסים"). אני בחדר שלי, אפוף בענני באסה וייאוש מהחיים ופתאום, משום מקום, מופיע שיזף. מפה לשם, שעה אחרי אנחנו בחנות אופנועים ושיזף קונה לי אופנוע סוזוקי GN 250 אדום חדש! בום, טראח! רגע שלעולם לא אשכח. 

הסוזוקי החדש ששיזף קנה לי עלה 35 אלף שקל, סכום אסטרונומי אז. אני זוכר אותו רושם את הצ'ק, רוכן על השולחן של בעל החנות ואת התדהמה שלי מעצם המעשה. שיזף, בנדיבות שלא תתואר, הסביר לי שזאת "הלוואה" והציע שאחזיר אותה בתשלומים חודשיים שיתפרסו על פני שלוש שנים. בלה, בלה, בלה. תוך שעה, אני מחוץ לחנות, רוכב על סוזוקי GN חדש ונוצץ. מי אמר שאין ניסים בעולם? הללויה!

# # #

קאט. עכשיו אנחנו במחצית השנייה של שנות ה-90, כששיזף נרתם כולו לקידום ענייני קהילת הלהט"ב, וכיהן כיו"ר האגודה במשך שנתיים וחצי סוערות מאוד ('98-'96). למה סוערות? כי שיזף היה טיפוס דרמטי שלקח הכל ללב. אני זוכר אותו אז מתלהט, רב ומתקוטט עם פעילים וחברי הנהלה באגודה (רובם חבריו). על מה הם לא רבו? כל דבר נהיה עניין להיעלבויות ("הדרמה של הקבוצה"). צעד קדימה, שניים אחורה. 

היה רגע, אני חושב שזה היה בקיץ של 96', שבו שיזף החליט לקיים אירוע גאווה פומבי בגן מאיר. אני לא זוכר בדיוק את הרקע ומי היו הכוחות שהתנגדו, אבל במשך שבועיים, אולי יותר, שיזף רב עם כל העולם ואישתו על קיום האירוע. צורח בטלפון, ראש בקיר. הדאגה הכי גדולה שלו הייתה שלא יבואו מספיק אנשים. שבסוף, אחרי כל הדרמה, ייצא שהמתנגדים צדקו: שזה יהיה אירוע סתמי של 30-20 איש (התבזות). כדי לא להתבזות הוא ישב על הטלפון במשך ימים והזמין לאירוע אישית את כל מי שהוא מכיר. 

בצהרי השבת שבה נערך האירוע התכנסו יחד בגן מאיר קרוב ל-300 מחברי הקהילה. שיזף, שלילה קודם לא עצם עין מהמתח, הסתובב שם כמו טווס וחגג את הצלחתו. פניו זהרו וקרנו מאושר. זה היה גדול הישגיו. הוא, מבחינתו, זכה באוסקר. 

שנתיים אחרי, ב-98', צעד בתל-אביב מצעד הגאווה הראשון. 

מאז, בכל פעם שאני רואה את מאות האלפים שחוגגים יחד ברחובות את מצעד הגאווה בתל-אביב, אני נזכר באירוע ההוא בגן מאיר ואת שיזף מסתובב בין החוגגים גאה ומאושר, חוגג את הצלחתו. 

מי אמר שאין ניסים בעולם? הללויה.