צילום: תומר אפלבאום ועקנין

ירון פריד

עיתונאי וסופר

שיזף (אף אחד שאני מכיר לא קרא לו בשמו הפרטי) היה נודניק, טרחן, קרצייה, חובב מריבות, ויכוחים ומציאות (דברים שעלו יותר משקל ציערו אותו באופן כללי) – ונשמה גדולה בגוף מגושם. דובי חמודי. הוא היה עוזר לאנשים עוד לפני שידעו שהם זקוקים לעזרה. הוא היה מחבר בין אנשים שלא היה ביניהם שום חיבור כדי שיעזרו אחד לשני. הוא היה איש של אנשים. הוא אהב אנשים לפחות כמו שאהב עוגות. וכשלא היו עוגות, הסתפק בעוגיות.

הוא היה אוהב חיים, גרגרן, נהנתן, פטפטן, סקרן, רודף ריגושים, רכלן, סכסכן – ופייסן מקצועי. הוא היה הראשון להתנצל כשטעה או הגזים ורתח והעליב בכוונה או לא בכוונה. הוא היה חסכן מופלג ונדיב לא קטן, חסר טאקט ורגיש לזולת, גס רוח ועדין נפש, איש של ניגודים שתמיד זכר להוסיף אחרי הברכות ביום הולדתך "הבאתי לך את המתנה שאתה הבאת לי ביום הולדתי", כלומר שום דבר.

הוא שנא להשתעמם, סבל מכל הפרעת קשב אפשרית אבל היה קהל מצוין לבדיחות, וחרחורי צחוקו עדיין מהדהדים מדי פעם באוזניי, כמו גם תמונות שלו, משתרך ברחובות לונדון עם מעיל צמר כבד אך לא יקר חלילה, ומחפש איזו מהומה, דרמה קטנה או סתם עוגת קרם.

הוא נהנה גם לאיים על כל מי שהגיע לו בתביעות משפטיות ולנפנף ברקע המשפטי שלו, כמו למשל על מארחת במועדון פיפ שואו נכלולי בסוהו, שהבטיחה לנו (לי ולו ולכמה חברים שחיפשו בידור) "מופע סקס חי ורב משתתפים" על הבמה, אבל בעיקר ניסתה למכור לנו משקאות במחירים מופקעים, בלי סקס ובלי נעליים. מי שלא ראה את שיזף משתולל והופך שולחנות במרתף החטאים המעופש לא ראה חרון קדוש מימיו. כמה הערצתי אותו ברגע הזה, כמה התפעלתי מחוש הצדק שלו ומהסירוב המוחלט לצאת פראייר.

כשעזבתי את תפקידי כמבקר טלוויזיה ב'הארץ' הוא שאל אם אוכל להתערב למענו כדי שיחליף אותי בתפקיד. הוא נשמע קצת לא מפוקס, הסביר בגיחוך ש"אני ממילא רואה טלוויזיה כל היום" ושבר את לבי. זמן לא רב לאחר מכן הוא מת. אני מקווה שיש לו היכן שהוא נמצא את כל הצחוק, האקשן והמתיקות שכל כך קידש – ובחינם.